לקראת החגים מגיעים אליי הורים עם אותה שאלה בדיוק: מה עושים ליד שולחן עמוס אוכל, כשכל המשפחה יושבת מסביב, וכל משפט על צלחת עלול להישאר עם הילד שלנו עוד שבועות. הפחד הזה מוצדק, והחדשות הטובות הן שיש לכם הרבה יותר שליטה ממה שנדמה.
לא תוכלו לשתוק את כל הדודים והסבתות. אבל אתם יכולים לקבוע איך נשמע הקול שלכם, ואיך הילד יודע שיש לו גב. זה מספיק כדי לשנות את החוויה שלו מהחג.
הורים בחגים ואוכל – למה השולחן נהיה שדה מוקשים
בחג נפגשים שלושה דברים שבדרך כלל לא מתקיימים יחד: הרבה אנשים, הרבה אוכל, והרבה זמן ישיבה במקום אחד. מי שמתמודד עם קושי סביב אכילה מוצא את עצמו לפתע אוכל מול קהל.
נוסף על כך, החג הוא הזמן שבו הכי הרבה אנשים מדברים בקול על משקל, על "אחרי החגים", ועל מי אכל מה. גם מי שאין לו קושי סופג את זה. למי שיש – זה מכפיל את עוצמת הקול שכבר מנגן לו בראש.
הכנתי בעבר מדריך הישרדות לארוחות חג עם הפרעת אכילה שמופנה למתמודדת עצמה. הפעם אני כותבת אליכם, ההורים.
המשפטים שנשמעים תמימים ובאמת לא
כמעט כל המשפטים ברשימה הזאת נאמרים מאהבה. זו בדיוק הבעיה: קשה לזהות אותם, כי הכוונה מאחוריהם טובה.
- "וואו, איזה יופי שאת אוכלת!" – הופך את האכילה להופעה שיש לה קהל. בפעם הבאה הילדה תדע שמסתכלים.
- "רק זה? עוד לא טעמת כלום." – מעיר על הצלחת בפומבי ומזמין את כולם להסתכל בה.
- "נו באמת, חג זה חג, מחר חוזרים למסלול." – מלמד שיש אכילה שצריך לכפר עליה.
- "אני מתחילה דיאטה אחרי החגים" – משפט על עצמכם, שהילד לומד ממנו הכי הרבה.
- "תסיים את הצלחת, חבל על האוכל." – מנתק את הילד מהסימנים של הגוף שלו.
- "וואו, השתנית! נראית מצוין." – הערה על הגוף. גם מחמאה היא הערה, והיא מלמדת שמודדים.
מה להגיד במקום
הכלל הפשוט ביותר שאני נותנת להורים לפני חג: מגישים, ועוברים לנושא אחר. זה הכול.
- "יש עוד בסיר, קחי כמה שבא לך" – היצע בלי לחץ ובלי מבט.
- "ספרי לי מה היה בטיול" – שיחה שאינה על צלחות.
- "המרק יצא בדיוק כמו של סבתא" – התייחסות לאוכל בלי להתייחס לאוכלים.
- מחמאות על מה שהילד עשה, בחר, הצחיק, עזר – ולא על איך הוא נראה.
ולפעמים הדבר הכי נכון הוא פשוט לא להגיד כלום. שתיקה ליד השולחן היא לא אדישות – היא מרחב. ילד שאף אחד לא מגיב לצלחת שלו יכול סוף סוף לאכול בשקט.
ואם יצא לכם משפט לא מוצלח, וזה יקרה, אפשר פשוט לתקן: "מה שאמרתי קודם לא היה נכון, אני מצטערת". הרחבתי על זה במדריך על איך מדברים על אוכל בבית.
איך מתמודדים עם דודה שמעירה על הצלחת
זה החלק שהורים הכי חוששים ממנו, והוא גם החלק שהכי אפשר להיערך אליו מראש.
לפני החג: שיחת טלפון קצרה עם מי שנוטים להעיר. משפט אחד, בלי אבחנות ובלי לספר מה עובר על הילד: "אצלנו לא מדברים על משקל ועל צלחות ליד הילדים, אשמח שתשמרו על זה גם בחג". רוב האנשים פשוט יסכימו.
בזמן אמת: אתם מגיבים, לא הילד. שינוי נושא מהיר עובד מצוין: "אגב, סבתא, סיפרת שהיית אצל הרופא?". אם צריך יותר, אמירה קלילה לחדר כולו – "אצלנו לא מעירים על צלחות" – ואז ממשיכים הלאה בלי לחכות לתגובה.
אם ההערה כבר נאמרה: אל תתווכחו מעל הראש של הילד. משפט אחד קצר, ואז מפנים את תשומת הלב לאיפה שהיא צריכה להיות – לא לצלחת שלו.
ואם מדובר במישהו שממשיך למרות הכול, מותר לכם להחליט שהערב הזה יהיה קצר. עזיבה מוקדמת אינה כישלון ואינה חוסר כבוד. היא בחירה של הורה שמעדיף להגן על הילד שלו על פני שמירה על נימוס מול מבוגר שלא שמר עליו.
איך מגנים על הילד בלי לבייש אותו מול כולם
ההגנה הכי טובה היא זו שאף אחד סביב השולחן לא שם לב אליה.
- אל תכריזו. מה שעובר על הילד הוא שלו. אין שום צורך שהמשפחה המורחבת תדע.
- שבו לידו, לא מולו. מי שיושב מול הילד רואה את הצלחת שלו כל הערב. מי שיושב לצידו לא.
- סכמו מילת קוד. מילה אחת שהילד יכול לומר, ואתם קמים איתו למטבח בלי שאלות.
- תנו דרך יציאה. מותר לצאת לכמה דקות לחצר. זה לא בריחה, זו נשימה.
- אל תשגיחו על הצלחת. ילדים מרגישים מבט. גם מבט דואג.
מה עושים אחרי הארוחה
הרגע החשוב באמת הוא לא ליד השולחן אלא במכונית בדרך הביתה. שם אפשר להגיד את המשפט שמחזיק הכול: "שמעתי מה שדודה אמרה. זה היה לא בסדר, וזה לא נכון".
לא צריך יותר מזה. לא חקירה, לא "אז כמה אכלת בסוף", לא ניתוח הערב. רק לתת שם למה שקרה, ולהיות בצד שלו. אם הילד לא רוצה לדבר – זה בסדר, העובדה שראיתם מספיקה.
ואם אתם מרגישים שזה גדול עליכם, זה לגיטימי לחלוטין. כתבתי מדריך על איך לעזור לבן משפחה עם הפרעת אכילה ומה לא לומר, ואפשר גם לדבר עם מישהו כבר עכשיו: ער"ן – בטלפון 1201 או בצ'אט באתר שלהם. הפרעות אכילה הן מצב שניתן לטיפול, ואפשר להחלים מהן לגמרי.
שאלות נפוצות
מה עונים לקרוב משפחה שמעיר על מה שהילד אוכל?
עונים אתם, לא הילד, ובמשפט אחד קצר: "אצלנו לא מעירים על צלחות". מיד אחריו עוברים לנושא אחר בלי לחכות לתגובה. ויכוח ארוך מעל הראש של הילד רק מאריך את הרגע ומסמן לכולם להסתכל עליו.
האם עדיף פשוט לא ללכת לארוחת החג?
ברוב המקרים לא, כי הימנעות מלמדת שהמצב מסוכן ומקטינה את העולם. עדיף להגיע עם תוכנית: זמן הגעה, מקום ישיבה, מילת קוד, ואפשרות לצאת מוקדם. אם יש מטפלת מלווה, כדאי לבנות איתה את התוכנית מראש.
מותר בכלל להחמיא לילד בחג?
בהחלט, ואפילו רצוי – רק לא על הגוף ולא על האכילה. תשבחו את מה שהילד עשה, בחר, יצר או אמר. מחמאה על מראה מלמדת שיש מי שמודד, גם כשהיא נשמעת חיובית.
איך אני עובדת עם הורים לפני החגים
לאורך שנים של עבודה קלינית בהפרעות אכילה למדתי שחגים הם אחת התקופות שההורים מרגישים בהן הכי חסרי אונים, ושדווקא הכנה קצרה ומדויקת לפני הארוחה משנה את כל הערב. אני עובדת עם הורים בדיוק על זה: מה אומרים, מי יושב איפה, ומה עושים אם משהו משתבש.
אני דיאטנית קלינית, ובקליניקה שלי הידע הקליני נפגש עם ההבנה הרגשית של מה שקורה בתוך המשפחה. בלי שיפוט, בלי להטיל אשמה על אף הורה, ובקצב שמתאים לכם – בקליניקה ברמת גן או בליווי אונליין מכל מקום בארץ.
ואם אתם קוראים את זה כשהחג כבר בפתח ואתם לחוצים, זו בדיוק הנקודה שבה כדאי לדבר. גם שיחה אחת יכולה להוריד הרבה מהפחד.
צרי איתי קשר בטלפון או בוואטסאפ: 050-5855318
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
