בשבוע שאחרי יום כיפור מתחילות להגיע אליי ההודעות, וכולן נשמעות דומות להפליא. לא "אני מפחדת ממה שיהיה על השולחן", אלא "אני פשוט לא יודעת מתי אני אוכלת". מטופלת אחת ניסחה את זה בקליניקה בצורה הכי מדויקת ששמעתי: בבית יש לי סדר, ובחג הזה אין לי בית.
אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית מומחית בהפרעות אכילה, ואני מלווה נשים, מתבגרות ומשפחות בקליניקה ברמת גן ובליווי אונליין בכל הארץ. כל שנה בתקופה הזאת אני רואה את אותה תמונה חוזרת על עצמה: סוכות הוא לא חג של ארוחה אחת גדולה שצריך לעבור בשלום. הוא שבוע שלם שבו את אוכלת מחוץ לבית, אצל אנשים אחרים, בשעות שמישהו אחר קובע, בלי המטבח שלך ובלי הקצב שלך.
לכן, כשמישהי אומרת לי שהיא חוששת מהחג, אני שואלת קודם כול: ממה בדיוק – מהאוכל עצמו, או מזה שלא תהיה לך שום נקודת אחיזה? ברוב המקרים התשובה היא השנייה. וזו בשורה טובה, כי על נקודות אחיזה אפשר לעבוד גם כשאין שגרה ואין מטבח.
לא ארוחה אחת, אלא שבוע בלי לוח זמנים
בראש השנה או בליל הסדר יש רגע אחד מוגדר. יודעים מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, ואפשר להתכונן אליו. בסוכות אין רגע אחד. יש שבוע שלם שכולו "בערך": ארוחות שמתחילות מאוחר, אורחים שנכנסים לסוכה בלי לתאם, קפה ועוגה בכל ביקור, וימי חול המועד שנראים כמו חופשה אבל אין בהם מנוחה.
על הארוחות עצמן – מה מוגש, איפה לשבת, איך עוברים ערב בסוכה של מישהו אחר – כתבתי בנפרד במדריך על שבוע הארוחות של סוכות. כאן אני רוצה לדבר על מה שנמצא שכבה אחת מתחת ומטריד הרבה יותר: מה קורה כשנעלמת המסגרת שהחזיקה את היום. ואם עברת גם את הצום, הגוף שלך עוד באמצע החזרה – כתבתי בהרחבה על החזרה לאכילה אחרי הצום בלי מעגל של אשמה, וסוכות נופל בדיוק על התפר הזה.
הקושי האמיתי הוא לא האוכל אלא איבוד המסגרת
ההחלמה נשענת על קצב הרבה יותר ממה שנדמה. כשיש אכילה מסודרת לאורך היום, הגוף לומד לסמוך על זה שיגיע עוד אוכל, והראש משתחרר לאט־לאט מהעיסוק באוכל. ברגע שהמסגרת נעלמת, קורים שני דברים הפוכים, ושניהם מוכרים לי מהקליניקה.
אצל חלק מהנשים, המרווחים בין הארוחות מתארכים בלי החלטה מודעת – פשוט לא היה מטבח, לא היה זמן, כולם היו בטיול. הרעב שמצטבר לאורך יום כזה לא נשאר שקט, והוא מתפרץ בערב, בסוכה, מול שולחן עמוס. זה בדיוק המנגנון שתיארתי במאמר על אכילה רגשית בערב ומה עוזר לה, רק שבחג הוא מתרחש כל יום מחדש.
אצל אחרות קורה ההפך: הבלגן הופך לתירוץ מצוין לוותר מראש על כל מבנה. "ממילא אין סדר, אז מה זה משנה". שני המסלולים האלה מסתיימים באותו מקום – בתחושה שאיבדת אחיזה. ולכן העבודה בשבוע הזה היא לא על מה שמוגש, אלא על שמירה על מינימום סדר.
עוגן אחד ביום עדיף על תוכנית מושלמת
אני לא מבקשת מהמטופלות שלי לשמור בסוכות על אותה תוכנית שיש להן בשבוע רגיל. זה לא ריאלי, וכישלון ביום השני גורר איתו את כל השבוע. במקום זה אנחנו בוחרות עוגן אחד – דבר אחד שקורה כל יום, בערך באותה שעה, בלי קשר לאיפה את ולמי שהזמין אותך.
העוגן הטבעי הוא הארוחה הראשונה של היום, כי היא היחידה שעדיין בשליטתך ומתרחשת לפני שהיום מתגלגל. עוגן שני הוא משהו קטן בשעות אחר הצהריים, לפני שיוצאים לארוחת הערב, כדי לא להגיע אליה מותשת. שני העוגנים האלה לבדם משנים את מהלך היום, והם לב העבודה היומיומית שתיארתי במדריך על התמודדות יומיומית עם הפרעת אכילה.
מה שווה שיהיה בתיק לפני שיוצאים
כשאין מטבח, התיק שלך הוא המטבח. זה נשמע טכני, אבל זה מה שמוריד הכי הרבה חרדה, כי זה מבטל את השאלה "ומה אם לא יהיה שם משהו שאני מסוגלת לאכול".
- משהו יציב וקל לנשיאה שאת יודעת שאת אוהבת – כריך, פרי, חטיף דגנים, לחמנייה.
- בקבוק מים. בסוכה חם, וחלק גדול מהעייפות של אחר הצהריים הוא פשוט חוסר שתייה.
- אפשרות אחת "בטוחה" לארוחה מלאה, למקרה שהיום נמתח הרבה מעבר למתוכנן.
- מספר של אדם אחד שאפשר לכתוב לו כשקשה, בלי להסביר הכול מהתחלה.
לאכול אצל אנשים אחרים, כשאת לא בוחרת מה מוגש
זה החלק שהכי מלחיץ, ובצדק: בסוכה של מישהו אחר את לא יודעת מה יהיה, מתי יגישו, ואם יהיה שם משהו שאת מרגישה איתו בנוח. מה שמשנה הוא לא לנסות לשלוט במה שיוגש, אלא להחליט מראש איך את ניגשת אליו.
שלושה דברים עוזרים. לאכול משהו לפני היציאה, גם אם הולכים לארוחה – להגיע רעבה מאוד לשולחן שאין לך שליטה עליו זו הדרך המהירה ביותר לערב קשה. להסתכל על מה שיש ולבחור, במקום לחכות שיגישו לך. ולזכור שמאכל שנמנעת ממנו הרבה זמן הוא לא מבחן. אם את באמצע עבודה על החזרת מזונות מפחידים, החג הוא לא הזמן לעשות את זה לבד ובלחץ חברתי – זו עבודה שעושים בקצב שלך, בסביבה שבחרת.
ההזמנות שלא נגמרות – מותר לבחור
בסוכות ההזמנות מגיעות בזו אחר זו, ולפעמים נדמה שאין לגיטימציה לסרב. יש. אפשר לומר "נשמח לבוא ליום אחד מתוך השניים", אפשר לבוא אחרי הארוחה ולא אליה, ואפשר להישאר שעה ולעזוב. אלה לא בריחות – אלה החלטות של מי שיודעת למה היא מסוגלת השבוע.
ומה עושים עם ההערות שמגיעות כמעט תמיד – על מה שאכלת, על מה שלא אכלת, או על איך את נראית? משפט קצר וסוגר עובד הכי טוב: "תודה, אני בסדר גמור". בלי הסבר ובלי ויכוח. ואם יש בבית מישהי שמתמודדת, שווה שהמבוגרים יקראו מראש איך לעזור לבן משפחה עם הפרעת אכילה ומה לא לומר, כי שולחן שקט מההערות עושה יותר מכל טיפ אחר.
ימי חול המועד: טיולים, נסיעות ויום שלם בחוץ
יום טיול הוא היום הקשה ביותר בשבוע, לא בגלל האוכל אלא בגלל היעדרו. יוצאים מוקדם, נתקעים בפקק, מסתובבים, וכשמישהו סוף־סוף אומר "בואו נאכל" כבר עברו שעות ארוכות מדי. אם את מצטרפת לטיול, תשאלי מראש איפה עוצרים לאכול ובאיזו שעה בערך. אם אין תשובה, זו בדיוק הסיבה לקחת איתך אוכל.
עוד דבר שאני מבקשת: לא לדחוס את כל האכילה של היום לערב. ארוחה בשעות היום מונעת את הגלגל של רעב חד ואחר כך אשמה – עיקרון שחוזר גם במדריך שלי על איך עוברים חודש שלם של ארוחות חג, וסוכות הוא הפרק האחרון והארוך שלו.
וכשיום שלם יוצא משליטה
זה יקרה, וזה בסדר. יהיה יום שבו לא אכלת כמעט כלום עד הערב, או ערב שבו אכלת הרבה יותר ממה שרצית ויצאת מהסוכה עם בושה וכובד. מה שקובע הוא לא היום הזה, אלא מה שקורה למחרת בבוקר.
הכלל שאני חוזרת עליו שוב ושוב: הארוחה הבאה, לא השבוע הבא. לא לפצות, לא לדלג, לא "מחר מתחילים מחדש". פשוט לחזור לעוגן. יום אחד קשה בחג הוא לא נסיגה בהחלמה – נסיגה היא דפוס שחוזר לאורך זמן, ולא ערב אחד בסוכה. וגם אם באמת הרגשת שהחג החזיר אותך אחורה, חשוב שתדעי שהפרעת אכילה ניתנת לטיפול – עם ליווי נכון אפשר להחלים ולחזור לחיים שבהם החגים הם חגים ולא מבחנים.
שאלות נפוצות
איך שומרים על סדר אכילה בסוכות כשאין שגרה?
לא מנסים לשחזר את השגרה במלואה. בוחרים עוגן אחד או שניים ביום – בדרך כלל הארוחה הראשונה של הבוקר ומשהו קטן באחר הצהריים – ומקפידים עליהם בלי קשר לתוכניות. סביב העוגנים האלה הכול יכול להיות גמיש. זה מספיק כדי לשמור על הגוף במצב יציב ולמנוע מהראש להיכנס לספירלה.
מה עושים כשמזמינים אותי לסוכה כל ערב מחדש?
בוחרים. מותר לומר כן לחלק ולא לחלק, מותר להגיע אחרי הארוחה, ומותר לעזוב אחרי שעה. אם קשה לסרב, אפשר להיעזר במשפט אחד קבוע מראש: "תודה, השנה אנחנו מגיעים רק ליום אחד". רוב האנשים ממשיכים הלאה מיד, גם אם נדמה לך שהם לא.
מה כדאי לקחת לטיול בחול המועד כשיש לי קושי עם אוכל?
משהו שאת בטוחה שאת אוהבת ומסוגלת לאכול, בקבוק מים, ואפשרות אחת לארוחה מלאה למקרה שהיום יימשך יותר מהצפוי. המטרה היא לא "להיות מוכנה לכל תרחיש", אלא לבטל את השאלה המלחיצה של "מה יהיה אם לא יהיה שם משהו בשבילי".
עברתי את סוכות בלי שום סדר, האם הרסתי את ההחלמה?
לא. שבוע אחד לא מוחק תהליך, ואיבוד מסגרת בחג הוא אחד הדברים הצפויים ביותר שאני רואה. החזרה מתחילה בארוחה הבאה, לא בהחלטה גדולה על "התחלה מחדש". אם קשה לחזור לבד, זה סימן טוב לפנות לליווי – לא סימן לכישלון.
איך אני יכולה לעזור לך
בעבודה שלי עם נשים ומתבגרות שמתמודדות עם קושי סביב אוכל, תקופות כמו סוכות הן נקודות שאנחנו מתכוננות אליהן מראש. אנחנו בונות יחד תוכנית ריאלית לשבוע שאין בו מטבח ואין בו שעות קבועות: איפה נמצאים העוגנים שלך, מה עושים ביום טיול, איך נכנסים לסוכה של מישהו אחר בלי חרדה, ומה המשפט שאת אומרת כשמעירים לך.
אני מקבלת בקליניקה שלי ברמת גן, וגם מלווה בכל הארץ בליווי אונליין, שמתאים במיוחד בתקופות של חגים ונסיעות – אפשר להיפגש גם באמצע השבוע, גם כשאת אצל ההורים ולא בבית.
ואם את קוראת את זה וכבר מרגישה את הכובד של השבוע שמתקרב – זו בדיוק הנקודה שבה שווה להתחיל לדבר, לפני החג ולא אחריו. לא צריך להגיע עם תוכנית מוכנה. מספיק להגיע עם השאלה.
צרי איתי קשר בטלפון או בוואטסאפ: 050-5855318
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
