איך מדברים על אוכל בבית היא לדעתי השאלה החשובה ביותר שהורה יכול לשאול בנוגע להפרעות אכילה, והרבה יותר משמעותית מהשאלה מה מגישים לארוחת ערב. הילדים שלנו לומדים את היחס שלהם לאוכל ולגוף הרבה לפני שמישהו אי פעם דיבר איתם על זה ישירות.
הם לומדים אותו מהמשפטים שנזרקים במטבח, מהאנחה מול המראה, ומהאופן שבו אנחנו מדברים על הגוף של עצמנו. הבשורה הטובה: אלה דברים שאפשר לשנות, ולא צריך להיות מושלמים כדי לעשות את זה.
איך מדברים על אוכל בבית – ולמה זה חשוב יותר ממה שמגישים
בקליניקה אני פוגשת הרבה מבוגרים שזוכרים משפט אחד שנאמר להם בילדות ליד שולחן. לא ארוחה, לא תפריט – משפט. זה לא כי ההורים היו רעים, אלא כי משפטים על גוף ועל אוכל נצרבים.
לכן כשאני מדברת עם משפחות אני לא מתחילה מרשימת מכולת. אני מתחילה מכללי הבית: מה מותר להגיד כאן, מה לא, ומה עושים כשמישהו טועה. חמישה כללים, ואפשר להתחיל מאחד.
כלל ראשון: לא מעירים על גופים – גם לא במחמאה
זה הכלל שהכי קשה לקבל, כי הוא כולל גם את הדברים הנחמדים. "ירדת במשקל, איזה יופי" נשמע כמו מחמאה, אבל הילד שומע גם את מה שמשתמע: שקודם לא היה בסדר, ושיש מישהו שסופר.
הכלל חל על כל הגופים, לא רק על אלה שבבית: על הדודה, על השכנה, על דמות במסך. ילד שמקשיב להורה שמעיר על גופים אחרים לומד שכך מסתכלים על אנשים, ומבין שגם עליו מסתכלים כך.
מה כן? להחמיא על מה שהילד עשה, בחר, יצר, על ההומור שלו, על איך שנעים לידו. ואפשר גם ללמד אותו תשובה לשימוש בחוץ: "תודה, אני מעדיף שלא נדבר על זה". על ההשפעה של המסכים הרחבתי במדריך על רשתות חברתיות ודימוי גוף.
כלל שני: אוכל הוא לא פרס ולא עונש
ברגע שהאוכל נכנס למערכת התגמולים של הבית, הוא מפסיק להיות אוכל. קינוח שניתן כפרס הופך למשהו מיוחד ונחשק, ומה שנדרש בתמורה לו הופך למחיר שצריך לשלם.
גם הכיוון ההפוך פוגע: שלילת אוכל כעונש, או "אכלת יפה, כל הכבוד". שבח על אכילה הופך אותה להופעה עם קהל, וילד שאוכל מול קהל מפסיק להקשיב לגוף שלו.
במקום זה: כל המאכלים נמצאים על השולחן בלי דירוג מוסרי ובלי תוויות. פרסים ותגמולים קיימים – הם פשוט לא באים בצלחת. זמן, תשומת לב, בחירה של סרט, יציאה משותפת.
כלל שלישי: אוכלים יחד, ומדברים על דברים אחרים
הארוחה המשפחתית היא אחד הגורמים המגנים החזקים שיש, וכתבתי עליה בהרחבה במדריך על ארוחות משפחתיות כמגן מספר 1. אבל חשוב לי לדייק: לא הארוחה עצמה מגנה, אלא מה שקורה בה.
- לא חייבים ארוחת ערב כל יום. ארוחה אחת קבועה בשבוע שכולם בה – עדיפה על כוונות יומיות שלא מתממשות.
- בלי טלפונים, ובלי טלוויזיה ברקע.
- מגישים – ומפסיקים להסתכל. ילדים מרגישים מבט שמפקח.
- הנושא אינו אוכל. לא דיאטות, לא משקל, לא מה מישהו אכל היום.
כלל רביעי: מה שאתם אומרים על עצמכם, הם שומעים
"אני לא נוגעת בזה, אני צריכה להיזהר". "נו, אכלתי יותר מדי". אנחה מול המראה לפני יציאה. אלה לא משפטים על הילד, ולכן קל לפספס אותם – והם השיעור הכי חזק שהוא מקבל.
ילדים לומדים את היחס לגוף מהמודל שעומד מולם. הורה שמדבר על גופו בביקורתיות מלמד שזה מה שעושים עם גוף.
לא צריך לאהוב את הגוף שלכם כדי לעמוד בכלל הזה. מספיק להיות ניטרליים: לדבר על מה שהגוף מאפשר, ולא על איך הוא נראה, ולוותר על ההערכה בקול רם. הרחבתי על השורש הרגשי של זה במדריך על דימוי גוף והפרעות אכילה.
כלל חמישי: מותר לטעות, ומתקנים בקול רם
כל הורה שקורא את הכללים האלה כבר אמר בעבר משפט שהוא היה שמח למחוק. גם אני. זה לא אסון, וזה בהחלט לא סוף הסיפור.
מה שעושה את ההבדל הוא התיקון, והוא צריך להיות בקול רם: "אתמול אמרתי משהו על הצלחת שלך. חשבתי על זה, וזה לא היה נכון. אצלנו לא מעירים על צלחות". בלי הסברים ארוכים ובלי להתגונן.
התיקון הזה עושה שני דברים בבת אחת. הוא מבטל את המשפט הקודם, והוא מלמד את הילד את הדבר הכי חשוב שאפשר ללמד: שאפשר לטעות, להכיר בזה ולתקן, בלי בושה.
ואיך מתחילים כשהבית כבר רגיל אחרת? כלל אחד בכל פעם. מדברים עם בן או בת הזוג לפני שמכריזים, כדי שזה לא יהפוך לוויכוח ליד השולחן. מודיעים לסבים במשפט אחד. ואם יש מתבגר שילעג – ממשיכים בשקט. הם מקשיבים גם כשהם מגלגלים עיניים. לפני חג, שווה לקרוא גם את מה שכתבתי להורים על מה לא להגיד ליד שולחן החג.
מתי הכללים לא מספיקים
הכללים האלה הם מניעה ואקלים, לא טיפול. אם אתם רואים שינוי ממשי – הימנעות מארוחות משותפות, מאכלים שנעלמים מהתפריט, עיסוק גובר במראה, שינוי במצב הרוח סביב אוכל – אל תחכו שזה יעבור.
הפרעות אכילה הן מצב שניתן לטיפול, ואפשר להחלים מהן לגמרי, וככל שפונים מוקדם יותר הדרך קצרה יותר. אצל ילדים קטנים התמונה שונה, וכתבתי עליה בנפרד במדריך על ילדה בת 3 שלא אוכלת. ואם אתם צריכים לדבר עם מישהו עכשיו: ער"ן – בטלפון 1201 או בצ'אט באתר שלהם.
שאלות נפוצות
אסור להגיד לילד שהוא נראה טוב?
עדיף לא להעיר על הגוף בכלל, גם במחמאה, כי גם מחמאה מלמדת שיש מי שמסתכל ומעריך. במקום זה אפשר להחמיא על מה שהילד עשה, בחר או יצר, ועל התחושה שיש לצידו. זה נותן לו בסיס שאינו תלוי במראה.
מה עושים אם כבר אמרתי משהו פוגע?
מתקנים בקול רם, בפשטות ובלי להתגונן: לומר שחשבתם על מה שאמרתם, שזה לא היה נכון, ומה הכלל בבית מעכשיו. תיקון כזה מבטל את המשפט הקודם ומלמד את הילד שמותר לטעות ולתקן. זה אחד הדברים החזקים שהורה יכול להדגים.
איך מדברים על אוכל בבית כשיש ילד עם הפרעת אכילה וגם אחים?
הכללים חלים על כל הבית באותה מידה, ולא רק על הילד שמתמודד, כדי שהוא לא ירגיש מסומן. לא מדברים על האכילה שלו מול האחים ולא הופכים אותה לנושא משפחתי. במקביל, כדאי לתת לאחים מקום לשאול ולכעוס בשיחה נפרדת, בלי שהם הופכים למטפלים.
איך אני עובדת עם משפחות על השפה שבבית
לאורך שנים של עבודה קלינית עם הפרעות אכילה למדתי שהשינוי הכי משמעותי במשפחה לא קורה בצלחת אלא בשפה, ושהורים כמעט תמיד מגיעים אליי עם אשמה מיותרת על משפטים שאמרו בעבר. אני מתחילה דווקא משם, כי בלי להסיר את האשמה הזאת קשה לשנות משהו.
אני דיאטנית קלינית, ובקליניקה שלי הידע הקליני נפגש עם ההבנה הרגשית של מה שקורה בין בני משפחה סביב אוכל. בלי שיפוט, בלי הטלת אחריות על אף הורה, ובקצב שמתאים לכם – בקליניקה ברמת גן או בליווי אונליין מכל מקום בארץ.
ואם אתם קוראים את זה ומזהים את הבית שלכם בכמה מהשורות, זה לא סימן שאיחרתם. זה בדיוק הרגע שבו אפשר להתחיל.
צרי איתי קשר בטלפון או בוואטסאפ: 050-5855318
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
