בשיחת הטלפון הראשונה כמעט כולם שואלים את אותה שאלה, ולרוב בערך בדקה השלישית: "כמה פגישות זה יהיה?"
מאחורי השאלה הזאת מסתתרות בדרך כלל שתי שאלות אחרות. אחת היא כסף. השנייה היא כמה מהחיים צריך לפנות בשביל זה. שתיהן לגיטימיות לחלוטין, ואני מעדיפה שתשאלי אותי אותן בהתחלה ולא שיגלו את התשובה תוך כדי.
אני עונה על זה כל שבוע, ולכן אני רוצה לענות פעם אחת כמו שצריך. הנה תשובה מסודרת, על המספר ועל הקצב. על התהליך עצמו ועל כמה זמן נמשכת ההחלמה כתבתי בנפרד; כאן אני מדברת על משהו צר יותר ומעשי יותר: כמה פגישות, באיזו תדירות, ואיך מחליטים.
לפני כמה חודשים ישבה מולי אישה שאמרה לי את זה בלי להתנצל: "אני רוצה לדעת למה אני נכנסת. אם את אומרת לי שזו שנה, אני לא מתחילה." שאלתי אותה מה היא מוכנה להתחייב אליו עכשיו, השבוע. היא חשבה רגע ואמרה: חודש. אז התחלנו מחודש. היא עדיין מגיעה אליי, בתדירות אחרת לגמרי, והיא לא הייתה מתחילה אם הייתי נותנת לה מספר גדול ביום הראשון.
למה אני לא נותנת מספר, ומה אני כן נותנת
אני לא יכולה להגיד לך בטלפון כמה פגישות יידרשו, וכל מי שאומר לך מספר לפני שראה אותך — מוכר לך משהו.
מה שאני כן יכולה לתת לך זו שיטה: אני עובדת בבלוקים. בפגישה הראשונה אנחנו מגדירות בלוק התחלתי קצר, בדרך כלל כמה פגישות שבועיות רצופות, ובסופו יושבות ובודקות: מה זז, מה לא, ומה התוכנית מכאן. את לא מתחייבת לשנה. את מתחייבת לבלוק אחד.
אני עובדת ככה משתי סיבות. הראשונה היא שזו פשוט עבודה טובה יותר — אחרי כמה פגישות אני יודעת הרבה יותר ממה שידעתי בהתחלה, ואפשר לתכנן באמת. השנייה היא שזה מוריד את גובה המשוכה. הרבה אנשים לא מתחילים כי "אין לי כוח לתהליך ארוך", ובלוק קצר ומוגדר הוא משהו שאפשר להגיד לו כן.
למה דווקא בהתחלה צריך תכיפות
אם יש משפט אחד שאני חוזרת עליו, הוא זה: בהתחלה עדיף פחות פגישות בתדירות גבוהה מאשר יותר פגישות בתדירות נמוכה. שש פגישות בשישה שבועות שוות הרבה יותר משש פגישות בחצי שנה.
הסיבה לא מסתורית. בשבועות הראשונים אנחנו משנות דברים קטנים בשגרה — מתי אוכלים, מה קורה בערב, איך נראה הבוקר. שינוי כזה צריך תיקון תוך כדי. כשנפגשות שבוע אחרי שבוע, אני רואה מה קרה בפועל ואנחנו מתאימות. כשנפגשות פעם בשלושה שבועות, הדבר הראשון שאני שומעת הוא "השבוע הראשון היה טוב ואז זה נשבר", ואנחנו מתחילות מהתחלה.
יש גם עניין של רצף פנימי. בתקופה הראשונה המוטיבציה מתנדנדת מיום ליום, וזה נורמלי. פגישה קרובה מחזיקה את הדבר הזה. פגישה רחוקה נותנת להפרעה שלושה שבועות לבד איתך, ובשלושה שבועות היא עושה עבודה.
מה באמת קורה כשמגיעים לעיתים רחוקות
אני רוצה לפרק את זה, כי אנשים חושבים שהמחיר הוא פשוט "התקדמות איטית יותר". הוא לא.
- הפגישה הופכת לדיווח. חצי ממנה נבלעת בעדכון מה קרה מאז, ובזמן שנשאר כמעט לא נשאר מקום לעבודה עצמה.
- אין תיקון באמצע. תוכנית שלא עבדה ממשיכה לא לעבוד שבועיים נוספים, ואיתה נבנית תחושת כישלון שאפשר היה למנוע בשיחה של עשר דקות.
- הקשר לא נבנה. דברים שקשה לומר נאמרים בדרך כלל בפגישה הרביעית או החמישית. אם הן פרוסות על חצי שנה, פשוט מאחרים אותן.
לכן כשמישהי אומרת לי שהיא יכולה להרשות לעצמה מספר מוגבל של פגישות, ההמלצה שלי כמעט תמיד הפוכה מהאינטואיציה: לא לפרוס אותן דק על פני שנה, אלא לרכז אותן.
איך הקצב משתנה לאורך הדרך
הטיפול לא מתנהל בקצב אחד, וזה אחד הדברים שאני מסבירה בפגישה הראשונה כדי שאף אחד לא יופתע.
- השלב הראשון הוא הצפוף ביותר. שבועי, לפעמים אפילו יותר כשיש מצב שדורש זאת.
- שלב הביסוס מגיע כשהשינויים מחזיקים לבד. כאן עוברים לרוב לכל שבועיים, ולפעמים פחות.
- שלב התחזוקה הוא פגישה בחודש או אפילו רבעונית, בעיקר כדי לתפוס דברים לפני שהם מתגלגלים. נסיגה היא חלק מהתהליך, והפגישות האלה קיימות בדיוק בשבילה.
- וחזרה לצפוף, כשהחיים מביאים משהו: מעבר דירה, גיוס, לידה, פרידה, תקופת לחץ. זה לא נסיגה לנקודת ההתחלה, זו התאמה.
בלוח השנה זה נראה אחרת ממה שאנשים מדמיינים: תקופה אינטנסיבית יחסית קצרה, ואחריה זנב ארוך ודליל. רוב הפגישות מרוכזות בהתחלה.
קושי טרי מול משהו שנמשך שנים
זה המשתנה הגדול ביותר, ואני רוצה לומר עליו משהו שלא תמיד נעים לשמוע ובכל זאת חשוב.
כשמישהי מגיעה אליי אחרי כמה חודשים של קושי, אנחנו עובדות על דפוס שעוד לא התבסס. כשמישהי מגיעה אחרי שנים, אנחנו עובדות גם על הדפוס וגם על כל מה שנבנה סביבו — הימנעויות, שגרה שהתארגנה סביב ההפרעה, ולפעמים גם מערכות יחסים. זה פשוט יותר עבודה.
וזה עדיין לא אומר הרבה יותר פגישות ממה שנדמה. גם כשההפרעה נמשכת שנים אפשר להשתפר, ולא מעט ממי שהגיעו אליי בוותק ארוך הופתעו מכמה מהר זזים הדברים המעשיים הראשונים. מה שלוקח זמן הוא לא לשנות התנהגות אלא להרגיש אחרת לגביה.
הסוג משנה גם הוא. הפרעת אכילה התקפית, בולימיה ואנורקסיה לא מתנהגות באותו קצב, ואכילה רגשית בערב בלי הפרעה מלאה היא לרוב תהליך קצר בהרבה.
"אני יכולה להרשות לעצמי מספר מצומצם של פגישות"
זו אחת האמירות הכנות ביותר שאני שומעת בקליניקה, ואני מעדיפה שתגידי לי אותה בהתחלה. אפשר לעבוד איתה.
מה שאני מציעה במצב כזה:
- לרכז ולא לפרוס. בלוק צפוף קצר עדיף על פגישות מפוזרות, ואת יוצאת ממנו עם משהו ביד ולא עם תחושה שניסית.
- להגדיר מראש מטרה אחת. כשיש מספר פגישות מוגבל, בוחרים את הדבר המרכזי ועובדים עליו, במקום לגעת בהכול.
- לשלב עם המערכת הציבורית. הזכאות דרך הקופה קיימת, ואפשר להשתמש בה למעקב ולהמשך אחרי הבלוק הפרטי. על הזכויות כתבתי בנפרד.
- לבקש חשבונית מפורטת. תמיד. בלעדיה אין מה להגיש לשום מקום.
- לבדוק את הפוליסה. בביטוח פרטי או בביטוח קולקטיבי דרך מקום העבודה יש לפעמים סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לא בכל פוליסה, ולא אוטומטית — אבל כשזה קיים, כמעט אף אחד לא מגיש בקשה.
על העלות ועל מה משפיע עליה כתבתי בלי לטשטש, ואני ממליצה לקרוא את זה לפני שמחליטים, לא אחרי.
מה מוסיף פגישות
יש כמה דברים שאני יודעת מראש שיאריכו את הדרך, וכדאי לדעת עליהם כדי לתכנן נכון ולא כדי להיבהל.
- מצבים נלווים. כשיש גם חרדה או מצב רוח ירוד מתמשך, העבודה מורכבת יותר וכמעט תמיד דורשת עוד איש מקצוע, מטפל רגשי, לצד הליווי של דיאטנית קלינית.
- שלב של שיקום תזונתי, שדורש תכיפות גבוהה ומעקב רפואי צמוד.
- גיל צעיר ומשפחה בתוך התהליך. בטיפול משפחתי הפגישות כוללות את ההורים, והמבנה שונה מטיפול פרטני.
- התחלה מאוחרת. זו הסיבה המרכזית, ועליה אפשר להשפיע.
ואם מדובר בבת שלכם
אצל הורים השאלה הזאת נשמעת אחרת, ואני פוגשת אותה כמעט בכל פגישה ראשונה עם משפחה: לא רק כמה זה יעלה, אלא כמה פעמים בשבוע נצטרך להוציא אותה מבית הספר, מי ייקח אותה, ומה אומרים לאחים.
אז שתי נקודות שחשוב לי שתדעו. הראשונה: כשמדובר במתבגרת, חלק מהפגישות הן שלכם ולא שלה. הורה שמגיע לבד אינו "פגישה מבוזבזת" — הוא לרוב החלק שמייצר את השינוי בבית. השנייה: תכננו את הקצב סביב החיים שלה ולא רק סביב היומן שלכם. שעה קבועה אחרי הלימודים שומרת את השגרה שלה שלמה, וזה חלק מההחלמה ולא פרט טכני.
ואם אתם מתלבטים בין להתחיל עכשיו לבין לחכות לתור הציבורי, אני אומרת לכם את מה שאני אומרת לכל משפחה: אפשר לעשות את שניהם.
איך יודעים שאפשר להתרווח
אני לא מורידה תדירות לפי תאריך, אלא לפי תפקוד. זו אולי הנקודה שבה את תרגישי הכי הרבה שאת זו שמחליטה, ולא היומן. אלה הסימנים שאני מחפשת אצלך לפני שאנחנו עוברות לכל שבועיים:
- שהשינויים מחזיקים גם בשבוע לא מוצלח, ולא רק בשבוע טוב.
- שיש התמודדות עם סיטואציה קשה בלי לחכות לפגישה — ארוחה בחוץ, חג, נסיעה.
- שהנושא תופס פחות מקום בראש, וזה בדרך כלל השינוי שמורגש אחרון.
- שכשקורה משהו, יש כלי בידיים ולא רק תחושה.
ולכן גם הסוף אינו תאריך. אני לא סוגרת תיק כשמגיעים לפגישה מספר מסוים, אלא כשהתפקוד סביב אוכל חזר להיות חלק רגיל מהחיים. בפועל זה כמעט תמיד נגמר בהתרווחות הדרגתית ולא בפרידה חדה, וברוב המקרים אני משאירה דלת פתוחה לפגישת בדיקה בעוד כמה חודשים. ההתמודדות היומיומית ממשיכה גם אחרי, רק עם הרבה פחות רעש.
שאלות נפוצות
כמה פגישות צריך בטיפול בהפרעת אכילה?
אין מספר אחד, והוא תלוי בסוג ההפרעה, בוותק שלה ובמצבים נלווים. מה שאני עושה בפועל הוא לפתוח בבלוק קצר של פגישות שבועיות, ולבחון בסופו מה השתנה ומה התוכנית מכאן. ככה מחליטים על בסיס מה שקורה ולא על בסיס ניחוש מהטלפון הראשון.
אפשר להגיע פעם בחודש?
בשלב מאוחר של התהליך בהחלט, וזה בדיוק הקצב של שלב התחזוקה. בהתחלה זה כמעט לא עובד, כי רוב הפגישה נבלעת בעדכון ואין אפשרות לתקן תוכנית תוך כדי. אם המגבלה היא תקציבית, עדיף לרכז מעט פגישות בתדירות גבוהה מאשר לפרוס אותן על פני שנה.
כמה זמן נמשכת פגישה ומה קורה בה?
פגישה אורכת בדרך כלל כשעה, והראשונה היא בעיקר היכרות והבנה של התמונה. אחריה הפגישות מתמקדות בעבודה על מה שקורה בפועל בשבוע האחרון ובהתאמות לשבוע הבא.
אם נפסיק באמצע, הכול הולך לאיבוד?
לא. מה שנלמד נשאר, וגם מי שעצרה וחזרה אחרי תקופה לא מתחילה מאפס. אני מעדיפה שיגידו לי שרוצים לעצור במקום להיעלם, כי אז אפשר לסגור נקודת עצירה מסודרת ולהגדיר מתי כדאי לחזור.
מה אני אומרת בשיחה הראשונה
אני אומרת לך שאי אפשר לדעת מראש, ושאפשר להתחיל בכל זאת. אלה שני הדברים יחד, והם לא סותרים.
ואני אומרת עוד דבר, ואם את מתלבטת כבר חודשים הוא מכוון אלייך: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. ההמתנה במסגרת הציבורית משתנה מאוד בין אזור לאזור, ובינתיים הדפוסים שלך לא עומדים במקום — ובדיוק מהסיבה הזאת מספר הפגישות שיידרשו גדל ככל שמתחילים מאוחר יותר. לכן הרבה ממי שאני מלווה עושות את שני הדברים במקביל: נרשמות דרך הקופה, ובו בזמן פותחות בלוק פרטי קצר. אף זכות שלך לא הולכת לאיבוד בדרך הזאת.
אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם מטופלות מכל הארץ, ולא מעט פעמים זה מה שמאפשר לשמור על תדירות שבועית בלי לוותר על חצי יום עבודה. אם את עדיין בשלב של לבדוק אפשרויות, איך בוחרים מקום טיפול, מה ההבדל בין דיאטנית לתזונאית ואילו גישות טיפוליות נחשבות מבוססות ייתנו לך תמונה. קבוצת תמיכה יכולה להשלים בין הפגישות, אם כי היא לא מחליפה ליווי.
ואם את מתלבטת רק בגלל המספר שלא ידוע: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, וברוב המקרים הפגישות הראשונות כבר משנות משהו מוחשי בשבוע. הפגישה הראשונה היא היכרות, בלי התחייבות להמשך, ואת מחליטה אחריה, בלי שאף אחד ילחץ עלייך.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
