"חיפשתי בגוגל 'דיאטנית הפרעות אכילה' ואת שם העיר שלי. יצאו שלוש תוצאות, ואף אחת מהן לא באמת עוסקת בזה. מה עושים?"
השיחה הזאת הגיעה אליי מאישה שגרה בערבה, אבל אני מקבלת אותה גם מקריית שמונה, מאופקים, מירוחם, מצפת ומיישובים בגליל שאני מודה שהייתי צריכה לחפש במפה. ואני רוצה לענות עליה בכנות, גם במחיר של להגיד דברים שלא מחמיאים לי: הקליניקה שלי לא נמצאת ליד הבית שלך, ואני לא מתכוונת להעמיד פנים שכן.
אז בואי נעשה סדר במה שבאמת עומד בפנייך, ובאיזה מצב כל אפשרות היא הנכונה.
למה באמת אין מומחית בכל עיר
זה לא קמצנות של המערכת וזה לא במקרה. התמחות בהפרעות אכילה היא תת-תחום צר בתוך תזונה קלינית, שדורש הכשרה נוספת, עבודה בצוות רב-מקצועי והדרכה מתמשכת. מספר אנשי המקצוע שעושים את זה כעיסוק עיקרי בישראל אינו גדול, והם מרוכזים במקומות שבהם יש מסה של פניות ושל מרכזים: גוש דן, חיפה, ירושלים ובאר שבע.
התוצאה היא שמי שגרה רחוק נתקלת בשתי בעיות שונות, וכדאי להפריד ביניהן. הבעיה הראשונה היא שאין מומחית באזור. השנייה, שהיא בעצם הנפוצה יותר, היא שיש דיאטנית מצוינת באזור — אבל היא לא עוסקת בהפרעות אכילה, ולכן הטיפול לא מתאים.
רגע לפני הכול: את מי בכלל את מחפשת
לפני ששוקלים נסיעות וזום, שווה לדייק את החיפוש, כי זה לבדו פותר לפעמים את הבעיה.
ההבדל בין ההכשרות אינו פורמלי בלבד, ויש לו משמעות ישירה על מה שיקרה בחדר. על ההבדל בין דיאטנית לתזונאית ועל מי מוסמכת למה מבין דיאטנית קלינית, תזונאית ונטורופתית כתבתי בהרחבה, ואני ממליצה לקרוא את זה לפני שמתקשרים לאיזשהו מקום.
ומעבר להסמכה, יש שאלת ההתמחות. דיאטנית קלינית שמלווה סוכרת או ספורטאים היא אשת מקצוע מצוינת, ועדיין לא בהכרח האדם הנכון כאן, כי הפרעת אכילה אינה בעיה של ידע תזונתי. איך בוחרים את המומחית הנכונה נכון בדיוק באותה מידה גם כשהבחירה מצומצמת.
מתי שווה לנסוע, ומתי זו טעות
אני נשאלת את זה הרבה, ויש לי תשובה די ברורה. נסיעה ארוכה היא השקעה שמחזיקה מעמד בשני מצבים, ומתפוררת בכל השאר.
שווה לנסוע כשמדובר באירוע חד פעמי או נדיר: הערכה ראשונית מקיפה, פגישה עם צוות רב-מקצועי, או כניסה למסגרת ייעודית. פעם בחודש אפשר לנסוע שעתיים. פעמיים בשבוע, לאורך חצי שנה, אף משפחה לא מחזיקה.
שווה גם כשמדובר בנערה והמשפחה כולה נכנסת לתהליך, כי בשלב הראשון של הטיפול המשפחתי יש ערך גדול להיות יחד בחדר.
ולא שווה — ואני אומרת את זה בניגוד לאינטרס שלי — כשהנסיעה עצמה תהפוך לסיבה לוותר. טיפול בהפרעת אכילה הוא עניין של רצף. ליווי קבוע ושבועי מרחוק עדיף כמעט תמיד על ליווי מצוין שמתבטל כל פעם שיורד גשם, שיש מילואים, או שאין מי שייקח את הילדים.
ואם אתם ההורים שקוראים את זה בשביל הבת שלכם, יש לכם שיקול נוסף: ילדה שמפספסת יום לימודים שלם בכל פעם שנוסעים, משלמת על הטיפול גם בלימודים ובחברות. אני מעדיפה שתשמרו את הנסיעות לנקודות שבאמת מצדיקות אותן, ושתשאירו את השגרה שלה שלמה ככל האפשר. גם זה חלק מההחלמה, ולא פרט טכני.
מתי אונליין שקול באמת לפגישה בחדר
אני רוצה להיות מדויקת כאן, כי זה נושא שקל להגזים בו לשני הכיוונים.
ברוב העבודה שאני עושה, פגישה בזום אינה פשרה. השיחה, התכנון, העבודה על דפוסי אכילה, על מחשבות סביב אוכל ועל מה שקורה בערב — כל אלה מתנהלים זהה לחלוטין. יש אפילו דברים שעובדים טוב יותר מרחוק: אפשר לפתוח את המקרר ביחד, להראות לי מה יש בבית, ולעשות פגישה מהמטבח בשעה שבה הקושי באמת קורה. על הליווי האונליין כתבתי בנפרד, כולל למי הוא מתאים במיוחד.
מהניסיון שלי, אלה המצבים שבהם מרחוק עובד מצוין:
- כשהמצב הרפואי יציב ומנוטר במקום אחר.
- כשהעבודה היא בעיקר על דפוסים, על אכילה רגשית בערב, על עצירת בולמוס או על חזרה הדרגתית למאכלים שהפכו מפחידים.
- כשיש קושי לצאת מהבית — אמהות לילדים קטנים, סטודנטיות, מי שעובדת במשמרות.
- כשהפרטיות חשובה. ביישוב קטן, הכניסה לקליניקה היא לפעמים הסיבה האמיתית שאנשים לא מתחילים, ואני לוקחת את זה ברצינות.
ומתי אונליין לא מספיק
ויש מצבים שבהם אני אומרת את זה במפורש, גם כשזה אומר שאני לא זו שתלווה אותך.
- כשיש אי יציבות רפואית. סחרחורות, התעלפויות, שינויים מהירים במצב הגופני, ממצאים חריגים בבדיקות. כאן נדרש מעקב פיזי צמוד, ואין לזה תחליף במסך. על המצבים שמצריכים מסגרת אינטנסיבית כתבתי בנפרד.
- בשלב הראשון של שיקום תזונתי, כשנדרש מעקב רפואי קרוב.
- כשיש סיכון נפשי מיידי.
- כשאין בבית שום פינה שבה אפשר לדבר בלי שישמעו. זה נשמע טכני, וזה מפיל פגישות.
המודל המעורב, וזה מה שאני בונה עם רוב מי שגרה רחוק
הפתרון שאני הכי מאמינה בו כשאין מומחית באזור הוא לא לבחור בין קרוב לבין מומחה. הוא לפצל את התפקידים.
המומחיות מגיעה מרחוק, והגוף נבדק קרוב. בפועל זה נראה כך: אני מלווה שבועית בזום, ובמקביל יש רופא משפחה או רופאת ילדים ביישוב שעושים את המעקב הגופני — מדידות, בדיקות דם תקופתיות, מעקב אחרי סימנים שמצריכים התייחסות. אנחנו מתכתבים ביניהם כשצריך, בהסכמת המטופלת.
מה לבקש מרופא המשפחה המקומי, בשפה שלו:
- הפניה לבדיקות דם ולבדיקות נוספות לפי שיקול דעתו, ומעקב תקופתי.
- שהמדידות ייעשו אצלו ולא בבית, ושאפשר לבקש שלא לראות את המספר. זו בקשה לגיטימית לגמרי ורופאים מכירים אותה.
- הפניה שכוללת את האבחנה, כי היא משנה מאוד את גובה ההשתתפות העצמית מול הקופה.
- הפניה לליווי תזונתי בקהילה. בקופות הגדולות הפרעות אכילה מופיעות בין המצבים שמזכים בסדרת מפגשים עם דיאטנית, כפי שמופיע בעמוד הזכאות לליווי תזונתי של מכבי ובעמוד הייעוץ התזונתי של כללית. הפרטים מתעדכנים ולכן אני לא כותבת כאן מספרים.
שימי לב לנקודה אחת: זכאות לדיאטנית בקופה אינה זכאות לדיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה. באזורים מרוחקים הפער הזה גדול במיוחד, ולכן המודל המעורב הוא לרוב לא ויתור אלא השילוב הטוב ביותר שאפשר להרכיב.
אני מבקשת לומר עוד דבר אחד על הנסיעה עצמה, כי הוא כמעט אף פעם לא נכנס לחשבון. המחיר של פגישה הוא לא רק מה שמשלמים בקליניקה: הוא גם חצי יום עבודה, דלק או נסיעה ברכבת, ולפעמים מישהו שצריך לאסוף את הילדים. כשאני יושבת עם משפחה ובונה תוכנית, אני סופרת את כל זה יחד, כי תוכנית שלא לוקחת את החיים בחשבון מתפרקת בחודש השני. לפעמים התשובה הנכונה היא פחות פגישות פיזיות ויותר רצף, ולפעמים היא פגישה פיזית אחת בהתחלה שמייצרת היכרות, וכל השאר במסך.
איך בונים צוות כשאין צוות
טיפול טוב בהפרעת אכילה נשען על יותר מאדם אחד, וזו בדיוק הנקודה שבה הפריפריה מתקשה. אז מרכיבים את זה מחלקים.
המעקב הרפואי — מקומי. הליווי התזונתי המתמחה — מרחוק. הטיפול הרגשי — או מקומי, אם יש מטפל שמכיר את התחום, או מרחוק גם הוא. הגישות שיש להן בסיס מחקרי עובדות גם בווידאו. ואם יש מרכז ייעודי שמגיעים אליו פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים להערכה, זה מוסיף שכבה. איך בוחרים מרפאה שווה קריאה לפני שמתקשרים.
אפשר להוסיף גם קבוצת תמיכה, שלרוב מתקיימת ממילא אונליין. היא לא מחליפה ליווי מקצועי, אבל למי שגרה במקום שבו אין עם מי לדבר על זה בכלל, היא עושה הבדל אמיתי.
מה לשאול בטלפון לפני שמתחייבים
לפני שאת נוסעת שעתיים או קובעת סדרה שלמה, אלה חמש השאלות שמחזירות תשובה שאפשר להחליט לפיה:
- "כמה מהמטופלות שלך הן נשים עם הפרעות אכילה, ולא ירידה במשקל?"
- "את עובדת גם מרחוק, ובאיזו תדירות?"
- "מי עושה את המעקב הרפואי, ואת עובדת מול רופא?"
- "אם המצב מידרדר, מה התוכנית? למי מפנים באזור שלי?"
- "אפשר להתחיל בפגישה אחת בלי להתחייב להמשך?"
התשובה לשאלה האחרונה אצלי היא כן. הפגישה הראשונה היא היכרות, והיא גם הזדמנות לבדוק אם זה בכלל עובד לך במסך.
שאלות נפוצות
טיפול אונליין בהפרעות אכילה באמת יעיל כמו פגישה פנים אל פנים?
ברוב העבודה השוטפת כן, והניסיון שלי עם מטופלות מכל הארץ מראה את זה בבירור. מה שלא עובר במסך הוא המעקב הגופני, ולכן הפתרון הוא לשלב רופא מקומי שמבצע אותו. במצבים של אי יציבות רפואית נדרשת מסגרת פיזית קרובה.
גרה רחוק. עדיף דיאטנית כללית קרובה או מומחית מרחוק?
במצב יציב מבחינה רפואית, מומחית מרחוק בשילוב רופא מקומי היא בדרך כלל האפשרות החזקה יותר, כי התמחות בתחום הזה משנה את כל אופי הטיפול. דיאטנית כללית קרובה יכולה להיות חלק מהתמונה, אבל פחות מתאימה כדמות המובילה.
מה עושים כשאין בכלל מרפאה להפרעות אכילה באזור?
מתחילים מרופא המשפחה, מבקשים הפניה לליווי תזונתי בקהילה ובמקביל בודקים מול הקופה את המסלול הייעודי, גם אם המרכז הקרוב רחוק. בינתיים אפשר להתחיל ליווי מרחוק, כדי שלא לאבד את החודשים שבהם ממתינים.
כמה נסיעות באמת צריך?
תלוי בתוכנית, אבל ברוב המקרים שאני מלווה מדובר במפגש פיזי בהתחלה, ואחר כך פגישות מרחוק עם מפגש פיזי מדי כמה חודשים לפי הצורך. זה מודל שמשפחות מצליחות להחזיק לאורך זמן, וזה בדיוק מה שחשוב.
מה שאני אומרת למי שגרה רחוק
אני לא אגיד לך שזה אותו דבר. מי שגרה בגוש דן יכולה להחליף אשת מקצוע אם לא התחבר, לקבוע תור לשבוע הבא, ולהגיע לצוות שלם באותו בניין. זו לא המציאות שלך, וזה לא הוגן.
אני גם לא אתיימר להגיד שאני מכירה את המציאות של כל יישוב. מה שאני כן אומרת זה שהמרחק הוא כבר לא הסיבה שבגללה אי אפשר להתחיל. הוא עדיין סיבה שבגללה צריך לתכנן אחרת.
ועוד דבר, שנכון בכל הארץ אבל נכון שבעתיים בפריפריה: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. ההמתנה במסגרת הציבורית ארוכה יותר דווקא במקומות שבהם יש פחות שירותים, ולכן הרבה ממי שאני מלווה עושות את שני הדברים במקביל — נרשמות דרך הקופה, ובו בזמן מתחילות ליווי פרטי. את לא מוותרת בזה על שום זכות, והזכויות שמגיעות לך נשארות בדיוק כפי שהן. על העלות ומה משפיע עליה כתבתי בלי לטשטש, ואני תמיד מזכירה שתי פעולות קטנות: לבקש חשבונית מפורטת, ולבדוק בפוליסה הפרטית או בביטוח הקולקטיבי של מקום העבודה אם יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לא בכל פוליסה יש, אבל כשיש, כמעט אף אחד לא מגיש.
אני מקבלת בקליניקה ברמת גן, ומי שמגיעה מאזור גבעתיים ותל אביב או הרצליה והשרון מוצאת את זה נוח. לכל השאר יש זום, והוא עובד. ההתמודדות היומיומית נראית אותו דבר בכל יישוב, וכך גם הנסיגות בדרך, שהן חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון.
והדבר האחרון, כי הוא החשוב ביותר: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול גם כשגרים רחוק מהמרכז. זה דורש קצת יותר תכנון, ולפעמים קצת יותר דלק. זה לא דורש לוותר.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
