ההודעה הגיעה ברבע לאחת בלילה. "סליחה על השעה, אני יודעת שזה לא זמן. הבת שלי בת 16. כבר חודשיים שאנחנו יודעים שמשהו לא בסדר, ובכל פעם שאנחנו מנסים לדבר על טיפול היא מתפרצת ונועלת את הדלת. אנחנו לא יודעים מה לעשות."
אני מקבלת הודעות כאלה בעיקר בלילה. זה לא במקרה. ביום יש עבודה, אחים קטנים, סידורים, ובלילה נשאר רק השקט והפחד. אני עונה בבוקר, וכמעט תמיד אני פותחת באותו משפט: הסירוב שלה הוא לא סוף הדרך. הוא השלב הראשון.
ואם את קוראת את זה לבד, אחרי שכולם בבית כבר נרדמו, אני רוצה להגיד לך משהו לפני הכול: את לא איחרת את הרכבת, ואת לא עשית את זה לבת שלך. מה שמונח עכשיו על השולחן שלך זו שאלה אחת, והיא שאלה מעשית — איך מזיזים את הדבר הזה ממקום של סירוב למקום של פגישה. על זה בדיוק נדבר כאן.
"אני לא הולכת לאף אחד" — המשפט שפותח כמעט כל תיק
אם הייתי צריכה לבחור משפט אחד שאני שומעת יותר מכולם מפי הורים, זה היה הוא. ואני רוצה שתדעו משהו שמקל מאוד: רוב הנערות שמגיעות אליי בסוף הגיעו אחרי סירוב. לא אחרי הסכמה. הן ישבו מולי בפגישה הראשונה עם מעיל סגור וזרועות משולבות, ואמרו לי במפורש שהן כאן רק כי ההורים הכריחו.
זה בסדר גמור. אני לא צריכה שהיא תרצה להחלים כדי להתחיל לעבוד. אני צריכה שהיא תיכנס לחדר. הרצון מגיע אחר כך, והוא נבנה בתוך הטיפול ולא לפניו. אני אומרת את זה להורים בצורה הכי ברורה שאני יכולה, כי הם מחכים לרגע שבו היא "תהיה מוכנה", והרגע הזה כמעט אף פעם לא מגיע מעצמו.
למה היא מסרבת, באמת
הסירוב נשמע כמו עקשנות. הוא כמעט אף פעם לא עקשנות. מתחתיו יש בדרך כלל שלושה דברים שונים לגמרי, וכדאי לכם לדעת באיזה מהם אתם נתקלים, כי התגובה שלכם צריכה להיות אחרת.
- היא לא חושבת שיש בעיה. לא כי היא משקרת לכם, אלא כי ההפרעה משכנעת אותה מבפנים שהכול בשליטה. זה לא ייחודי לגיל ההתבגרות וזה חלק מהתמונה הקלינית.
- היא יודעת שיש בעיה ומפחדת מהטיפול עצמו. היא מדמיינת מישהי שתגיד לה בדיוק מה לאכול ותיקח לה את הדבר היחיד שמרגיש לה יציב כרגע. הפחד הזה הגיוני לגמרי, והוא ניתן לפירוק בשיחה אחת.
- היא מתביישת. במיוחד אם מדובר בהתקפי אכילה או בהתנהגויות שהיא מסתירה. כאן הסירוב הוא בעצם בקשה שלא תדעו.
אני שואלת הורים: כשהיא אומרת לא, היא צועקת או שהיא נסוגה? צעקה היא בדרך כלל פחד. נסיגה שקטה היא בדרך כלל בושה. שתי התשובות דורשות גישות שונות.
מה שלא עובד — ורובכם כבר ניסיתם
אני כותבת את זה בלי שום שיפוט, כי אני מכירה את ההיגיון שמאחורי כל אחד מהדברים האלה. כשהילדה שלכם בסכנה, אתם מושיטים יד למה שעבד בעבר. הבעיה היא שבתוך הפרעת אכילה הכלים הרגילים של ההורות עובדים הפוך.
- אולטימטום. "או שאת הולכת, או שאין יציאות." זה הופך את הטיפול לעונש. גם אם היא תגיע, היא תגיע כדי להעניש אתכם בחזרה.
- שליטה באוכל שלה. ספירת מה שנשאר בצלחת, בדיקות במטבח בלילה, הערות על מה שהיא לקחה. זה מעביר את המאבק לשולחן, וההפרעה מנצחת שם תמיד. על איך מדברים על אוכל בבית כתבתי מדריך שלם, והוא רלוונטי במיוחד בתקופה הזאת.
- ויכוחים בזמן הארוחה. הכלל שלי פשוט: בשעת האוכל לא מנהלים משא ומתן על הטיפול. אף פעם. מה כדאי ומה לא כדאי להגיד ליד השולחן נכון גם בימי חול, לא רק בחגים.
- הצגת נתונים. מאמרים, מספרים, סיפורי אימה. נערה שמרגישה מותקפת נסגרת, והמידע לא נכנס.
ההבדל בין להסכים לטיפול לבין להסכים לפגישה אחת
זאת הנקודה הכי מעשית במאמר הזה, ואני ממליצה לכם לנסות אותה עוד השבוע.
אתם לא מבקשים ממנה להתחייב להחלמה. אתם מבקשים ממנה דבר אחד קטן ומוגדר: פגישת היכרות אחת, בלי התחייבות להמשך. אני אומרת את זה להורים כמעט בכל שיחת טלפון ראשונה, ואני מתכוונת לזה גם בפועל. הפגישה הראשונה אצלי היא היכרות, לא תוכנית. אין בה שקילה שהיא לא רוצה, אין בה תפריט, ואין בה אף אחד שמנסה לשכנע אותה במשהו.
הנוסח שעובד הכי טוב בפי הורים הוא בערך כזה: "את לא חייבת להמשיך. בואי נלך פעם אחת, ואם אחרי זה את אומרת לא — זה לא. אבל אני רוצה שתשמעי מה היא אומרת לפני שאת מחליטה." זה מוריד את הדרישה מגובה בלתי אפשרי לגובה שאפשר לדרוך עליו.
בחירה חלקית: שליטה בלי לוותר על הכיוון
מתבגרת שמרגישה שלוקחים לה את השליטה תילחם, וזה בריא מצידה. לכן אני לא נותנת לה לבחור אם ללכת, אבל אני נותנת לה לבחור הרבה דברים אחרים.
- מי מההורים מתלווה לפגישה הראשונה, ואם בכלל.
- אם ההורים נכנסים לחדר בהתחלה, בסוף, או לא נכנסים.
- אם מתחילים אצל דיאטנית או אצל מטפלת רגשית.
- אם זה פרונטלי או בזום מהחדר שלה, שזה דווקא פתרון מצוין לנערות שמתביישות להיכנס לקליניקה.
- אם לספר על זה למישהו נוסף במשפחה, ולמי.
אני רואה את זה עובד שוב ושוב. ברגע שיש לה משהו אמיתי להחליט עליו, הסירוב הגורף מתפרק לפרטים, ועל פרטים אפשר לנהל שיחה.
האדם השלישי — ולמה הוא לרוב מזיז את המשחק
לפעמים ההורים הם האנשים הכי פחות מתאימים לשכנע, פשוט כי הם ההורים. זה לא כישלון שלכם, זו דינמיקה.
אז אני מחפשת איתם מי עוד נמצא בחיים שלה ויש לו קרדיט: דודה צעירה, מדריכה בתנועת הנוער, יועצת בית הספר, המאמנת, רופאת המשפחה שמכירה אותה מגיל אפס, אחות בוגרת. לא כדי שישכנעו אותה ללכת לטיפול, אלא כדי שישאלו אותה מה שלומה ויקשיבו. מה עוזר להגיד ומה דווקא מזיק שווה לשלוח לאדם הזה לפני שהוא נכנס לתמונה, כי כוונות טובות לבד לא מספיקות כאן.
ואל תשכחו את האחים. הם רואים הכול, לרוב אף אחד לא מדבר איתם, והם משלמים מחיר שקט. כתבתי עליהם בנפרד, כי הם הילדים שאף אחד לא שואל.
מה שאתם כן שולטים בו, גם בלי הסכמה שלה
הורים מרגישים משותקים כשהיא מסרבת, ואני רוצה לשבור את השיתוק הזה. יש הרבה דברים שאתם עושים בלעדיה.
אתם יכולים להתחיל טיפול בעצמכם. זה לא תחליף וזה לא "מעקף" — זה בדיוק הרעיון של הטיפול המשפחתי בהפרעות אכילה, שבו ההורים הם חלק מהמנגנון המטפל ולא קהל. אתם יכולים לקבוע תור לרופא המשפחה ולהתייעץ בלעדיה. אתם יכולים לשנות את מה שקורה בבית: להחזיר ארוחות משפחתיות קבועות, להוריד שיחות על דיאטות ועל גוף מהשולחן, ולהיזהר מהמקום שממנו זה לפעמים התחיל — הרשתות החברתיות ודימוי הגוף.
ואתם יכולים ללמוד. מה מזהים, מתי באמת צריך לדאוג, ואיך נראות הגישות הטיפוליות שיש להן בסיס מחקרי. הורה שמבין מה קורה מגיב אחרת, וזה מורגש בבית כבר בשבועות הראשונים.
כשאי אפשר לחכות להסכמה
יש מצב אחד שבו כל מה שכתבתי עד כאן יורד מהשולחן, ואני רוצה להיות מאוד ישירה לגביו. כשיש סימנים רפואיים, לא ממתינים למוטיבציה.
סחרחורות שחוזרות, התעלפות, דופק שהרופא אומר עליו שהוא נמוך, הפסקת מחזור, בלבול או ישנוניות חריגה, שינוי במצב הגופני שהרופא מגדיר כמדאיג, או מחשבות אובדניות. בכל אחד מאלה פונים היום לרופא או למיון, בלי לשאול אותה אם היא מסכימה. בשלב הזה אתם לא מנהלים משא ומתן, אתם מבצעים החלטה הורית. על אשפוז, מתי הוא נדרש ומה קורה אחריו כתבתי בנפרד, כי זו שאלה שמפחידה הורים הרבה יותר ממה שהיא צריכה.
וכדאי לכם לדעת את המסגרת החוקית מראש, כי היא מפתיעה הורים ברגע הלא נכון. לפי המידע של משרד הבריאות בנוגע לאשפוז ילדים ובני נוער, קטין מעל גיל 15 שמסרב לאשפוז מצריך אישור של בית משפט, ומתחת לגיל 15 העניין עובר לוועדה פסיכיאטרית. כשההורים גרושים נדרשת הסכמה של שניהם. אלה דברים שעדיף לברר בשקט מראש מאשר בשתיים בלילה במיון.
ואם היא כבר מעל גיל 18
אז המשוואה משתנה, וזה קשה. בוגרת מחליטה בעצמה, ואתם לא יכולים לחייב אותה לכלום. מה שנשאר לכם הוא הקשר, והוא לא פרס ניחומים — הוא הדבר שמחזיק את הדלת פתוחה ליום שבו היא כן תרצה.
אני אומרת להורים של בוגרות: אל תהפכו כל שיחה לשיחה על זה. תהיו המקום שבו אפשר לדבר על דברים אחרים. ותגידו משפט אחד, פעם אחת, בלי לחזור עליו: "כשתרצי, אני אעזור לך לארגן את זה, ואני לא אשאל שאלות." הרבה פעמים הטלפון מגיע חודשים אחר כך, ומגיע דווקא בגלל זה.
שאלות נפוצות
אפשר לחייב מתבגרת ללכת לטיפול?
עד גיל 18 ההורים הם האחראים ויכולים לקבוע שהיא מגיעה, אבל כפייה בלבד בדרך כלל לא מייצרת טיפול שעובד. מה שכן עובד הוא לקבוע שהיא מגיעה לפגישת היכרות אחת, ולתת לה לבחור את הפרטים סביבה. במצב רפואי דחוף לא ממתינים להסכמה בכלל.
היא הסכימה לפגישה אחת ואחריה אמרה שלא חוזרת. מה עכשיו?
זו תוצאה נפוצה מאוד ולא כישלון. אני מבקשת מהורים לא להפעיל לחץ מיד, ובמקביל להישאר בקשר איתי כדי שנחשוב יחד על הצעד הבא. לא מעט נערות חוזרות אחרי כמה שבועות, כשהן כבר יודעות למי הן חוזרות.
כדאי לספר לבית הספר שהיא מסרבת לטיפול?
לרוב כדאי לשתף את היועצת, במינון מצומצם ובתיאום מראש עם הבת שלכם אם אפשר. יועצת שיודעת יכולה לשים לב להיעדרויות ולסיטואציות סביב אוכל, ולפעמים היא דווקא האדם השלישי שהנערה מוכנה לדבר איתו.
אנחנו ממתינים לתור במסגרת הציבורית. להמשיך לחכות?
אפשר להמתין ובמקביל להתחיל. ההמתנה לא נפגעת ושום זכות לא הולכת לאיבוד, ובינתיים הדפוסים לא עומדים במקום. הרבה משפחות שאני מלווה עושות בדיוק את זה.
מה שאני אומרת להורים בסוף השיחה
הפרעת אכילה לא ממתינה בתור, וגם לא ממתינה למוטיבציה. זו אחת הסיבות שאני ממליצה להורים להתחיל לזוז גם כשהבת עוד לא מוכנה: לפנות לרופא המשפחה, לבדוק אילו זכויות עומדות לכם, להירשם לתור הציבורי, ובמקביל להתחיל ליווי פרטי גם אם בהתחלה הוא רק שלכם. על העלות ועל מה משפיע עליה כתבתי בלי לטשטש, ואני תמיד מזכירה לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק אם בפוליסה הפרטית או בביטוח הקולקטיבי דרך מקום העבודה יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לא תמיד יש, אבל כשיש כמעט אף אחד לא מגיש.
אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם משפחות מכל הארץ, ולא מעט מהפגישות הראשונות שלי הן עם הורים בלבד.
והדבר האחרון, שהוא הכי חשוב: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, גם כשההתחלה הייתה סירוב מוחלט, וגם כשזה כבר נמשך זמן. ההחלמה היא מסע, ונסיגות בדרך הן חלק ממנו ולא סימן שנכשלתם. אם אתם רוצים לדבר, גם בלעדיה, זו התחלה לגיטימית לגמרי.
ואם את זו שקוראת את זה עכשיו לבד: את לא צריכה להביא איתך תשובות, ואת לא צריכה להביא איתך את הבת שלך. מספיק שתביאי את השאלה שמעיקה עלייך, ונתחיל ממנה. ברוב המקרים אני יכולה כבר בשיחה הראשונה לתת לך מה לעשות עם הסירוב שלה בשבוע הקרוב, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי שהדבר הזה יתחיל לזוז.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
