בערך שבוע אחרי שמשפחה מבינה מה קורה, מגיעה השאלה הבאה. לא "איך מטפלים", את זה כבר התחלנו, אלא: "מה אנחנו אומרים לבית הספר? ואם נספר, זה לא יתגלגל לכל הכיתה?"
אמא אחת ניסחה לי את זה בצורה הכי מדויקת ששמעתי: "אני רוצה שהם יידעו מספיק כדי לעזור לה, ולא יותר מזה." זה בדיוק היעד, והוא בר השגה. אני מכירה את הדרך אליו. אני כותבת כאן איך מגיעים אליו, כולל מה לבקש, ממי, ובאילו מילים.
מה קיים במערכת, ומה פשוט לא קיים
אני רוצה להתחיל דווקא מהדבר הכי פחות נעים, כי עדיף שתדעו אותו מראש ולא תגלו אותו בישיבה.
אין בישראל נוהל אחיד ומפורסם שמחייב כל בית ספר לפעול בדרך מסוימת כשתלמידה מתמודדת עם הפרעת אכילה. חיפשתי בעצמי, ולא מצאתי חוזר מנכ"ל ייעודי בנושא. אני מעדיפה להגיד לכם את זה ישר מאשר לשלוח אתכם לבקש משהו שלא קיים. מה שאני כן מוצאת זה שני דברים שאפשר להישען עליהם.
הראשון הוא מדריך של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך בנושא הפרעות אכילה, המיועד ליועץ ולפסיכולוג בית הספר. עצם קיומו שימושי לכם: זה אומר שהנושא מוכר במערכת ושליועצת יש חומר רשמי לפנות אליו.
השני הוא הגדרת התפקיד של היועצת החינוכית, שכוללת במפורש סיוע לתלמיד בהתמודדות עם קשיים, תיאום בין הגורמים המעורבים, קשר עם ההורים וחיבור לשירותים בקהילה, לצד מחויבות לסודיות מקצועית. זו המסגרת שבתוכה אתם מבקשים.
מה שאין זה מנגנון אוטומטי. אף אחד לא יבוא אליכם. אתם אלה שפותחים את הדלת.
למי מספרים, ומה בדיוק אומרים
הנטייה הראשונה היא לספר למחנכת, כי איתה מדברים. אני ממליצה להפוך את הסדר: מתחילים מהיועצת.
אני אומרת את זה מניסיון של שנים מול בתי ספר: היועצת היא הכתובת המקצועית, היא מחויבת לסודיות, והיא זו שיכולה להחליט יחד איתכם מה עובר הלאה ולמי. מחנכת שמקבלת מידע כזה בלי תיווך לפעמים מגיבה מתוך דאגה אישית, וזה נגמר בשיחה לא מתוכננת עם הנערה במסדרון.
אחרי היועצת, המעגל הסביר הוא: המחנכת, ומורה החינוך הגופני. זהו. לא כל צוות המורים, לא הצוות המנהלי, ולא היועצת של השכבה הקודמת. אני מבקשת לומר את זה במפורש בפגישה, כי מה שלא מגדירים מתפשט.
ולמה אומרים? הנה מסגרת שעובדת, ואפשר להשתמש בה כמעט כלשונה:
- מה קורה, בקצרה ובלי פרטים קליניים. "הבת שלנו מתמודדת עם קושי סביב אכילה והיא בטיפול." זה מספיק. אין צורך לספר מה היא אוכלת או מה אובחן בדיוק.
- מה אנחנו מבקשים. רשימה קצרה וקונקרטית, לא "שתשימו לב אליה".
- מי יודע ומי לא. במפורש.
- עם מי מדברים אם משהו קורה. שם אחד וטלפון אחד, לא שניים.
אם אתם מתלבטים איך לנסח, מה עוזר להגיד ומה דווקא מזיק רלוונטי גם כאן, כי אנשי חינוך הם בדיוק האנשים עם הכוונות הטובות שעלולים לומר את המשפט הלא נכון.
מה היועצת יכולה לעשות בפועל
הורים מגיעים לפגישה הזאת בלי לדעת מה מותר לבקש, ולכן מבקשים הרבה פחות ממה שאפשר לקבל. אלה הדברים שאני מציעה להם לבקש, ושבתי ספר באמת נענים להם:
- מקום לצאת אליו. הסכמה שקטה שהיא יכולה לצאת מהשיעור אל חדר היועצת בלי להסביר, בלי בקשת רשות ובלי שזה יירשם כהיעדרות.
- מעקב על היעדרויות בשעות מסוימות. לא כדי "לתפוס" אותה, אלא כדי לדעת. היעדרות שחוזרת תמיד באותה שעה היא מידע.
- תיאום מול המורים בלי לחשוף. היועצת יכולה לבקש ממורה להקל בלי להסביר למה.
- קשר ישיר עם הצוות המטפל, בהסכמתכם ובהסכמת הבת. אני מדברת לא מעט עם יועצות, וזה חוסך המון.
- עבודה על האקלים בכיתה. שיח על רשתות חברתיות ודימוי גוף או על היחס למראה ברמת השכבה, בלי שום קשר גלוי אליה.
הקפיטריה, ההפסקות והאוכל בבית הספר
כאן ההורים נוטים לבקש בדיוק את הדבר הלא נכון: שמישהו יפקח על מה שהיא אוכלת. אני מבקשת מכם לא לעשות את זה.
מורה שעוקבת אחרי הצלחת הופכת את בית הספר למקום של ניטור, והנערה פשוט תפסיק לאכול שם בכלל. ההשגחה על אכילה, כשהיא נדרשת, היא תפקיד של ההורים ושל הצוות המטפל — זה אחד העקרונות של הטיפול המשפחתי, ולא של המחנכת.
מה כן אפשר לבקש:
- שלא יעירו לה על מה שיש או אין בקופסה.
- שלא ינהלו בכיתה שיחות על דיאטות, על "אוכל בריא מול לא בריא" ועל מי ירד במשקל בחופש. ההערה התמימה של מבוגר בכיתה נשארת אצל נערה חודשים.
- אם יש הפסקת אוכל מובנית שהיא מתחמקת ממנה, שיתנו לה מקום שקט לאכול בו, למשל ליד היועצת.
בבית, במקביל, מה שעושה את העבודה הן הארוחות המשפחתיות והדרך שבה מדברים על אוכל בבית.
שיעורי חינוך גופני — החלק שהכי מתפספס
אם יש סעיף אחד שאני מבקשת מהורים לא לדלג עליו, זה הוא.
אצל חלק מהמתמודדות הפעילות הגופנית היא לא תחביב אלא חלק מההפרעה, ושיעור ספורט בבית הספר יכול להיות בדיוק המקום שבו זה ממשיך. במצבים מסוימים יש גם סיכון רפואי ממשי במאמץ. אצל ספורטאיות התמונה מורכבת עוד יותר, ותסמונת חוסר זמינות אנרגיה בספורט היא בדיוק המצב שבו אימון נוסף הוא לא "עוד קצת תנועה".
איך עושים את זה נכון מול בית הספר: הוראת הקבע של משרד החינוך בעניין אישורים רפואיים קובעת שההורים ממלאים הצהרת בריאות שנתית, ושכאשר ההצהרה מציינת מצב בריאותי יש לצרף סיכום מידע רפואי מהקופה, שכולל את התייחסות הגורם המטפל למגבלות על פעילות התלמיד ובכללן פעילות גופנית. במילים אחרות: המסמך שקובע מה מותר לה בשיעור ספורט מגיע מהרופא, לא מכם ולא מהמורה.
אני מבקשת מהורים לבקש מהרופא את הניסוח שמתייחס גם לשיעורי חינוך גופני וגם לנבחרות, לחוגים ולימי ספורט, ולא רק לשיעור עצמו. ועוד דבר: אותה הוראה מציינת שהיעדרות של יותר מארבעה ימים ברצף מצריכה אישור רופא, בעוד שעד ארבעה ימים מספיק אישור הורים.
טיולים, שבתות ארגון וימי שיא
טיול שנתי הוא אחד הדברים שהכי מלחיצים הורים, ובצדק: יום שלם מחוץ לשגרה, אוכל שאי אפשר לנבא, מאמץ גופני, ולילה בחוץ.
אני לא ממליצה אוטומטית לוותר, ואני אומרת את זה גם כשההורים כבר החליטו בלב שלא. השתתפות היא חלק מהחיים הנורמליים, והחיים הנורמליים הם חלק מההחלמה. מה שאני כן מבקשת הוא שלושה דברים לפני שמחליטים: התייעצות עם הצוות המטפל, בדיקה מול הרופא אם יש מגבלת מאמץ, ותכנון קונקרטי של האוכל ביום הזה יחד איתה ולא במקומה.
אם מחליטים שכן, אני רוצה שהיועצת תדע מי המבוגר האחראי שאליו אפשר לפנות, ושהדבר הזה יסוכם מראש. איך שומרים על סדר אכילה כשאין שגרה כתבתי לגבי חגים, והעקרונות זהים לחלוטין לטיול שנתי.
היעדרויות בגלל פגישות, בלי שזה יהפוך לסיפור
טיפול בהפרעת אכילה אומר פגישות, ופגישות אומרות יציאה באמצע יום לימודים. אני רואה את זה כנקודת חיכוך קבועה, ויש לה פתרונות פשוטים.
- לתאם מראש עם היועצת יום ושעה קבועים, כך שזה לא נראה כמו היעלמות אקראית.
- לבקש שההיעדרות תירשם כמוצדקת בלי פירוט הסיבה במערכת. ברוב בתי הספר זה אפשרי.
- אם אפשר, לקבוע פגישות בשעות שאינן מקצועות מרכזיים, כדי להוריד לחץ לימודי שמוסיף חרדה על מה שכבר יש.
- במצבים שבהם נדרש טיפול אינטנסיבי יותר, יש מסגרות שבהן הלימודים ממשיכים במקביל, ועל המסגרות האינטנסיביות כתבתי בנפרד.
אגב, חלק מהמשפחות מגלות שליווי אונליין פותר את זה כמעט לגמרי, כי אפשר לקבוע מיד אחרי יום הלימודים בלי נסיעות.
הפרטיות שלה, ומה לבקש שלא יקרה
מתבגרת שמגלה שבית הספר יודע עליה דברים שהיא לא בחרה לספר, מאבדת אמון גם בכם וגם בטיפול. לכן אני מבקשת מהורים לעשות שני דברים.
הראשון: לספר לה שאתם הולכים לדבר עם היועצת, ולשתף אותה במה שתאמרו. לא לבקש רשות — זו אחריות הורית — אלא להיות שקופים. אפשר אפילו לשאול אותה מה היא מעדיפה שלא ייאמר, ולכבד את זה אם זה לא מסכן אותה.
השני: לבקש מפורשות ארבעה דברים שלא יקרו.
- שלא ישקלו אותה בבית הספר ולא יבדקו אותה פיזית.
- שלא ידברו איתה על זה במסדרון, בכיתה או מול תלמידים אחרים.
- שלא יעדכנו צוות נוסף בלי לעדכן אתכם קודם.
- שלא יהפכו אותה לדוגמה בשיעור, גם לא בעילום שם. נערות מזהות את עצמן מיד.
ואם יש אחים באותו בית ספר, אני מבקשת שתחשבו גם עליהם. האחים נושאים את זה בשקט, ולפעמים הם אלה שהילדים בכיתה שואלים.
שאלות נפוצות
חייבים לספר לבית הספר?
אין חובה חוקית לדווח, וזו החלטה של המשפחה. אני ממליצה כן לעדכן את היועצת כשהנערה נמצאת בבית הספר שעות רבות, כי בלי ידיעה אי אפשר להתאים כלום, והיעדרויות או קשיים בשיעורי ספורט מתפרשים אחרת לגמרי. אפשר לעדכן את היועצת במינימום מידע ובאופן מבוקר.
איך משחררים אותה משיעורי חינוך גופני?
דרך הרופא. לפי הוראת הקבע של משרד החינוך בעניין אישורים רפואיים, כשהצהרת הבריאות שממלאים ההורים מציינת מצב בריאותי, יש לצרף סיכום מידע רפואי מהקופה שמתייחס למגבלות על פעילות התלמיד, כולל פעילות גופנית. כדאי לבקש ניסוח שמכסה גם טיולים, נבחרות וימי ספורט.
היועצת רוצה לדבר ישירות עם הבת שלנו. זה בסדר?
לרוב זה דווקא טוב, ובלבד שזה מתואם ולא מפתיע אותה באמצע יום לימודים. יועצת שהנערה סומכת עליה היא לפעמים הדמות הבוגרת הראשונה שהיא מוכנה לדבר איתה בכלל, וזה יכול להיות השלב שמקדם טיפול.
מה עושים אם בית הספר לא משתף פעולה?
אפשר לבקש פגישה עם מנהלת בית הספר, ואפשר לפנות לפסיכולוג או לפסיכולוגית של בית הספר דרך השירות הפסיכולוגי-חינוכי ברשות. לרוב זה לא עניין של סירוב אלא של חוסר ידע, ובקשה כתובה וקונקרטית — מה בדיוק מבקשים וממי — פותרת את זה.
מה שאני אומרת להורים לפני הפגישה בבית הספר
מה שאני מבקשת זה פשוט: תיכנסו עם דף אחד. חמש שורות: מה קורה, מה אנחנו מבקשים, מי יודע, עם מי מדברים, ומה לא לעשות. הדף הזה שווה יותר משעה של שיחה, והוא גם מגן על הבת שלכם מפני גרסאות שונות של אותו סיפור.
ודבר שני, שקשור פחות לבית הספר ויותר לכם: אל תחכו שהמערכת תזוז כדי להתחיל. הפרעת אכילה לא ממתינה בתור, ובמסגרת הציבורית ההמתנה משתנה מאוד בין אזור לאזור. הרבה משפחות שאני מלווה עושות את שני הדברים במקביל — נרשמות דרך הקופה ובו בזמן מתחילות ליווי פרטי, בלי לוותר על שום זכות. אילו זכויות קיימות וכמה זה עולה כתבתי בנפרד, ואני תמיד מזכירה לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק בפוליסה הפרטית או בביטוח הקולקטיבי דרך מקום העבודה אם יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לפעמים יש, וכמעט אף אחד לא מגיש.
אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם עם משפחות מכל הארץ, ולא פעם אני זו שמדברת עם היועצת במקומכם. אם אתם מתלבטים איפה בכלל להתחיל, איך בוחרים מקום טיפול ולמה לצפות בפגישה הראשונה ייתנו לכם תמונה.
ואם את קוראת את זה לבד ומרגישה שאת היחידה שמנהלת את כל זה: את לא. אני פוגשת את האמא הזאת כל שבוע, זו שמחזיקה את התורים, את הטפסים ואת השיחה עם בית הספר, ומרגישה שהיא עושה הכול לא נכון. את עושה את זה נכון יותר ממה שנדמה לך, ואת לא צריכה לעשות את זה לבד. הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, גם כשבאמצע יש בגרויות, מערכת שעות ושנה שלא עוצרת. בית ספר שיודע מה לעשות הוא אחד הדברים שמקלים על זה הכי הרבה, וברוב המקרים הוא מוכן לעשות את זה — רק צריך לבקש נכון.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
