חיילת בת תשע עשרה מתקשרת אליי בשישי בצהריים, מהאוטובוס. "אני עולה הביתה אחרי שבועיים ואני כבר לחוצה מהשבת," היא אומרת. "בבסיס יש שעות, גם אם הן מטורפות. בבית אין שום דבר ואני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי."
השיחה הזאת תמצתה לי משהו שלקח לי שנים להבין. אנשים חושבים שהבעיה בשירות היא האוכל בחדר האוכל. הבעיה האמיתית היא שהשגרה נלקחת ממך, ואיתה כל מה שבנית בעמל רב.
מה באמת קשה שם, ולא מה שכולם חושבים
אני רוצה להתחיל דווקא מזה, כי הציפייה הלא נכונה היא חצי מהבעיה. מי שמתמודדת עם הפרעת אכילה ונכנסת לשירות לא נאבקת בעיקר בתפריט. היא נאבקת בחוסר הצפי.
שעות שמשתנות בלי הודעה, הפסקות שנגמרות באמצע, ימים שבהם אין לך מושג מתי יהיה לך רגע לעצמך. בשביל מי שהגוף שלה רק התחיל לחזור לקצב סדיר, חוסר הצפי הזה הוא לא אי-נוחות. הוא מה שמפרק את מה שנבנה.
ולצד זה יש גם חדשות טובות, ואני אומרת אותן מראש: הרבה מהנשים שאני מלווה עוברות את השירות בשלום. לא בקלות, אבל בשלום. זה דורש תכנון, וזה אפשרי.
אובדן השליטה על השעות, והדבר היחיד שכן נשאר בידיים שלך
כשאי אפשר לשלוט בשעות, אני מציעה להחליף יעד: במקום לוח זמנים, רצף. כלומר לא "בשתים עשרה אני אוכלת", אלא "אני לא עוברת יותר מדי זמן בלי משהו".
זה נשמע קטן והוא משנה הכול. פערים ארוכים הם הדלק של הקושי: הם מגבירים את העיסוק המחשבתי באוכל, הם מקשים על הריכוז, והם מגדילים את הסיכוי לערב קשה. כתבתי בנפרד על למה המוח נתקע על אוכל ועל מה קורה בערבים, ושני הדברים האלה מתעצמים בדיוק בתנאים כאלה.
מה שעובד בפועל: לשאת משהו בתיק תמיד, בלי קשר לתוכנית. לא כי משהו ישתבש, אלא כי משהו תמיד משתבש.
את זה, אגב, הרבה חיילות מגלות לבד אחרי חודשיים. אני מעדיפה שתדעי את זה מראש, כי החודשיים האלה עולים ביוקר. זה גם לא ייחודי לצבא: השנה הראשונה מחוץ לבית עושה דברים דומים מאוד למי שעוזבת לדירה או למעונות, והעקרונות שעובדים שם עובדים גם כאן.
ועוד משהו שאני רוצה שתשמעי ממני ולא מהקבוצה בוואטסאפ: אם שבוע אחד יצא מבולגן לגמרי, זה לא מאפס את כל מה שעשית. שבוע הוא שבוע. ההחלמה לא נמדדת בימים בודדים, והיכולת לחזור אחרי יום גרוע היא בדיוק מה שמתאמנים עליו בטיפול.
חדר האוכל: המרחב שהכי מלחיץ
חדר אוכל צבאי הוא רועש, צפוף ומהיר, וזו בדיוק הקומבינציה שהכי קשה למי שמתמודדת. אין זמן לחשוב, והחשיבה היא בדיוק מה שהתאמנת עליה בטיפול.
כמה דברים שאני עוברת עליהם עם מי שמשרתת:
- להיכנס עם מישהי. הנוכחות של חברה מורידה את עוצמת הרעש הפנימי. לא צריך לספר לה כלום.
- לא לעמוד אחרונה בתור. כשנשארות שתי דקות, ההחלטות נעשות מתוך לחץ ולא מתוך בחירה.
- לשבת באותו מקום. נשמע שולי, ומוריד עוד שכבה של החלטות מהיום.
- לדעת מראש מה בדרך כלל יש. ההיכרות עם המקום מורידה הפתעות, והפתעות הן מה שמקפיץ.
ואם יש מאכלים שהפכו למפחידים, הבסיס הוא לא לעשות את העבודה הזאת שם. חדר אוכל בשעת עומס הוא לא המקום להתמודדות הזאת, והיא נעשית בקצב ובליווי.
שטח, תרגילים וימים שבהם אין מטבח
בימי שטח הכול נעשה פשוט יותר ומסובך יותר בו-זמנית. פשוט כי אין בחירה גדולה, ומסובך כי אין שליטה בכלל על התזמון.
מה שאני מבקשת ממי שיוצאת לימים כאלה הוא דבר אחד בלבד: לא לדלג. ימי שטח הם לא הזמן לנסות משהו חדש ולא הזמן לבדוק מה אפשר בלי. הם הימים שבהם הגוף עובד הכי קשה, והפסקות ארוכות באכילה מסוכנות כאן יותר מבכל יום אחר.
אם יש אפשרות לדבר מראש עם מפקדת או עם גורם רפואי ביחידה על צורך רפואי — זה שווה את השיחה הלא נוחה. הרבה פעמים מתברר שהדברים פתירים ברמה המקומית, פשוט אף אחד לא ביקש.
לחץ הקבוצה והשיח שלא נגמר
וכאן נמצא החלק שאני שומעת עליו הכי הרבה, והוא כמעט אף פעם לא מופיע בשום מדריך.
השיח סביב אוכל בקבוצות צעירות הוא בלתי פוסק. מי בדיאטה, מי "השתולל" בסוף השבוע, מי מתאמן ומי "הרס את הכול". למי שמתמודדת, השיח הזה הוא לא רעש רקע. הוא קריאה יומיומית שמחזירה אותה בדיוק למקום שממנו ניסתה לצאת.
מה שאני מציעה זה לא להתווכח ולא להסביר. פשוט לצאת מהשיחה. ללכת למילוי מים, לזוז לשולחן אחר, להסיט את הנושא. זה לא בריחה, זו הגנה. ולמי שמחפשת תמונה רחבה יותר של ההיגיון הזה, כתבתי על למה כללי אכילה נוקשים מסוכנים דווקא למי שיש לה קושי עם אוכל, ועל אכילה אינטואיטיבית בלי לייפות אותה.
אם יש בצוות מישהי אחת שאפשר לספר לה, זה שווה הרבה. מה שעוזר ומה שמזיק שווה שתראי לה, כי רוב האנשים רוצים לעזור ופשוט לא יודעים איך.
לילות, שמירות ושינה הפוכה
שמירות לילה הן נושא בפני עצמו, כי הן מפרקות את הקצב הביולוגי ולא רק את לוח הזמנים.
מה שאני רואה: אחרי לילה ער, היום שאחריו מתחיל מאוחר ומבולגן, והערב נהיה כבד. זה לא עניין של רצון. על מה שהמחקר באמת אומר על אכילה בלילה כתבתי בנפרד, ואני מזכירה את זה כאן בעיקר כדי להוריד אשמה. לאכול בשעה מוזרה כשהשגרה מוזרה זה הגיוני.
מה שעוזר הוא דווקא להתייחס ללילה כאל יום: רצף סביר של נקודות, ולא להתחיל את המשמרת על ריק ולסיים אותה בהתמוטטות. ועל מה שעוזר ברגע עצמו כתבתי מדריך שאפשר לקרוא בטלפון בשתיים בלילה.
אימונים, מסלולים ותפקידים תובעניים
למי שנמצאת בתפקיד פיזי יש כאן שכבה נוספת, ואני לא רוצה לעבור עליה בקלילות.
כשהדרישה הגופנית עולה והאכילה לא עולה איתה, נוצר פער אנרגטי שגורם לנזק אמיתי — עייפות, פציעות חוזרות, הפרעות במחזור, ירידה בביצועים. זה מצב מוכר ומתועד, וכתבתי עליו בהרחבה וגם על מה שקורה אצל ספורטאיות. זה נכון לכל מגדר, וגם לגברים שמתמודדים ולא מדברים על זה.
אם את בתפקיד כזה, זו סיבה טובה להיות בליווי ולא לנסות לנהל את זה לבד. ואם את שמה לב שהתחלת להתאמן מעבר למה שנדרש ממך, או שאימון הפך לדבר שאת לא מרשה לעצמך לוותר עליו, זה סימן ששווה להביא לשיחה ולא להתבייש בו.
אני רוצה להיות הוגנת כאן. יש גם מי שהמסגרת עושה לה טוב דווקא: מבנה ברור, קבוצה, תחושת שייכות ומשימה שגדולה ממנה. פגשתי לא מעט כאלה, ולא אכתוב שהשירות הוא רק סיכון. מה שקובע הוא לא התפקיד אלא כמה מהר מישהי שמה לב כשהכיוון מתהפך.
למי פונים כשזה מתחיל להחמיר
הסימן שאני מבקשת לא להתעלם ממנו הוא לא ירידה בתפקוד, אלא עלייה בעיסוק. כשרוב שעות היום עסוקות בשאלה מתי ומה ואיך, גם אם הכול נראה בסדר מבחוץ — זה הזמן לדבר עם מישהו.
בתוך הצבא יש מערכת רפואית ואפשר לפנות אליה. ובמקביל, ואת זה אני אומרת בפה מלא: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. אפשר להתחיל ליווי אזרחי בלי לוותר על שום זכות, וגם בלי לחכות שמשהו יידרדר מספיק כדי שייחשב רציני. אני מלווה לא מעט חיילות וחיילים, וברוב המקרים זה נעשה אונליין — פגישה מהבית בסוף שבוע, או מהבסיס בשעה שמתאפשרת. הקליניקה שלי ברמת גן למי שיכולה להגיע.
ולמי שמחפשת אנשי מקצוע קרוב לבסיס או לבית, אינדקס המטפלים של עמותת IAED מסודר לפי אזורים. שני דברים טכניים ששווים כסף: לבקש תמיד חשבונית מפורטת, ולבדוק אם לכם או להורים יש פוליסה פרטית או קולקטיבית עם סעיף לייעוצים אמבולטוריים. לפעמים יש כיסוי ואף אחד לא מגיש אותו, ועל מה משפיע על העלות כתבתי בלי לעגל פינות.
מה אפשר לבקש מהבית
להורים של חיילת שמתמודדת יש תפקיד, והוא לא מה שהם חושבים. הוא לא לשאול מה אכלת היום.
מה שכן עוזר: שהבית יהיה צפוי. שתהיה ארוחה בשבת בשעה ידועה, שמישהו יכין בלי לשאול שאלות, שלא יהיה שיח של דיאטות סביב השולחן. הארוחה המשפחתית היא אחד הדברים המגנים ביותר שיש, ובסופי שבוע של חיילת היא שווה כפליים.
ומה שעוזר אולי יותר מהכול: להתעניין בשאר החיים. מה עשית, עם מי צחקת, מה מעצבן אותך בתפקיד. ההתעניינות הזאת מחזירה פרופורציה למי שהעולם שלה הצטמצם.
שאלות נפוצות
איך שומרים על סדר אכילה בצבא כשאין שליטה על השעות?
המטרה משתנה מלוח זמנים קבוע לרצף סביר לאורך היום, בלי פערים ארוכים מדי. עוזר מאוד לשאת משהו בתיק תמיד, כי בשירות התוכנית משתנה כמעט כל יום.
מה עושים כשכל השיחות בצוות סובבות סביב דיאטות ומשקל?
לא להתווכח ולא להסביר, פשוט לצאת מהשיחה — לזוז, להסיט נושא, להתרחק לרגע. אם יש בצוות אדם אחד שאפשר לספר לו, זה מוריד הרבה מהעומס.
האם אפשר להמשיך טיפול בהפרעת אכילה בזמן השירות?
כן, והרבה עושים את זה. אפשר לפנות למערכת הרפואית בצבא ובמקביל להמשיך ליווי אזרחי, לרוב אונליין בשעות שמתאפשרות או בסופי שבוע. אין צורך לחכות שהמצב יחמיר.
מה עושים כשיוצאים לימי שטח?
לא מדלגים. ימי שטח הם הימים שבהם הגוף עובד הכי קשה, והפסקות ארוכות באכילה מסוכנות בהם במיוחד. אם יש צורך רפואי, שווה לדבר על זה מראש עם גורם רפואי ביחידה.
מה שחשוב לי שתיקחי מכאן
השירות הוא תקופה תובענית, והוא לא גזר דין. אני רואה צעירות שעברו אותו ויצאו ממנו חזקות יותר, ואני רואה גם כאלה שנשברו בדרך והתאוששו אחר כך. שני המסלולים קיימים, והמרחק ביניהם הוא בעיקר שאלה של תמיכה בזמן.
הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, גם במדים וגם כשהשגרה לא בשליטתך. נסיגה בדרך היא חלק מהתהליך ולא כישלון, חרדה היא בת לוויה שכיחה שאפשר לעבוד איתה, ומדריך יומיומי מעשי יכול להיות משהו להיאחז בו בינתיים. קבוצת תמיכה משלימה, והיא לא מחליפה ליווי.
ואם בא לך פשוט לדבר, גם אם את עדיין לא בטוחה שיש כאן משהו, הפגישה הראשונה היא בעיקר היכרות. בלי התחייבות ובלי שיפוט.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
