אחת המשפטים שאני שומעת הכי הרבה בקליניקה הוא "אני יודעת שזה נשמע מטופש, אבל אני לא מצליחה להפסיק להסתכל על זה". ואז מגיע התיאור: אזור אחד בגוף שתופס שעה ביום מול המראה, שמכתיב מה ללבוש, ולפעמים גם אם בכלל לצאת מהבית.
אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית מומחית בהפרעות אכילה. דיסמורפיה גופנית היא אבחנה פסיכיאטרית ולא תזונתית, ואני לא מאבחנת אותה — אבל היא יושבת בדיוק על קו התפר של העבודה שלי, כי אצל חלק גדול מהאנשים שמגיעים אליי היא נמצאת שם, מתחת להפרעת האכילה, ומזינה אותה. במאמר הזה אסביר מה זה, איך מבחינים בין זה לבין חוסר שביעות רצון רגיל, ומה עושים.
מהי דיסמורפיה גופנית
דיסמורפיה גופנית (Body Dysmorphic Disorder) היא הפרעה שבה אדם עסוק באופן מתמשך ומייסר בפגם כלשהו במראה שלו — פגם שאחרים כמעט ואינם מבחינים בו, ולעיתים אינו קיים כלל. העיסוק אינו יהירות ואינו "התעסקות עם עצמו". הוא כפייתי, הוא לא נבחר, והוא גורם סבל אמיתי.
מבחינה קלינית ההפרעה משויכת למשפחה של ההפרעות הטורדניות-כפייתיות, וזה מסביר הרבה: יש בה מחשבה חוזרת שלא מרפה, ויש בה פעולה שמנסה להרגיע אותה לרגע — בדיקה במראה, כיסוי, השוואה — שבסופו של דבר רק מחזקת את המחשבה.
נקודה שחשוב לי להדגיש כבר כאן: ההפרעה אינה נובעת מהמראה עצמו. שינוי המראה, גם כשהוא מתרחש, כמעט אף פעם לא מרגיע אותה. זו הסיבה שאנשים עוברים הליך אסתטי ומגלים שאחרי כמה שבועות תשומת הלב פשוט עברה לאזור אחר.
מתי זה כבר הפרעה ולא סתם לא לאהוב משהו בגוף
כמעט לכל אחד יש משהו בגוף שהוא היה משנה. זה נורמלי לחלוטין וזה לא דיסמורפיה. ההבדל אינו בעוצמת חוסר השביעות אלא בשלושה דברים מדידים:
- זמן — כמה מהיום נלקח. כשמדובר בשעה ויותר, מצטבר, זה כבר לא רקע.
- מצוקה — האם המחשבה מלווה בחרדה, בבושה או בייאוש, או שהיא עוברת.
- תפקוד — האם היא משנה החלטות: לוותר על מפגש, לא להצטלם, לא ללכת לים, לאחר לעבודה בגלל המראה.
אם השלושה מתקיימים, זה כבר לא עניין של ביטחון עצמי — וזה גם לא משהו שמתגברים עליו בהחלטה.
הסימנים שאני רואה בפועל
- בדיקות חוזרות במראה, או ההפך המוחלט — הימנעות טוטאלית ממראות ומשקפי חלון.
- הסוואה: איפור, תסרוקת, בגד מסוים שאי אפשר לצאת בלעדיו, זווית קבועה בתמונות.
- בקשת הרגעה חוזרת מבני משפחה — "תגידי לי באמת, זה נראה נורא?" — כשהתשובה מרגיעה לדקה בלבד.
- השוואה מתמדת לאנשים אחרים ולתמונות ברשתות.
- מגע ומדידה של האזור, לעיתים עד כדי פגיעה בעור.
- פנייה חוזרת להליכים אסתטיים שאחריהם הסיפוק קצר מאוד.
- הימנעות חברתית — הצטלמות, שיעורי ספורט, בריכה, פגישות.
הסימן שהכי מטעה את הסביבה הוא דווקא ההסתרה. מי שסובל מדיסמורפיה לרוב מתבייש בעיסוק עצמו, ולכן מסתיר אותו היטב. משפחות מגלות אותו מאוחר.
איפה זה נפגש עם הפרעות אכילה
זה החלק שנוגע ישירות לעבודה שלי, ושבו נעשה הכי הרבה בלבול. שתי ההפרעות עוסקות בגוף, אבל לא באותו דבר:
- באנורקסיה נרבוזה ובהפרעות אכילה אחרות, מרכז הכובד הוא המשקל, הצורה והאכילה, וההתנהגות שמנסה לשלוט בהם היא התנהגות אכילה.
- בדיסמורפיה גופנית, מרכז הכובד הוא אזור מסוים — לרוב עור, אף, שיער, שיניים או סימטריית הפנים — וההתנהגות היא בדיקה, הסוואה או תיקון.
ובכל זאת הן נפגשות הרבה. כשהאזור המדובר הוא הבטן, הירכיים או הזרועות, הגבול מיטשטש לגמרי, וההפרעות מופיעות יחד לא מעט. מבחינה מעשית זה משנה את הטיפול: כשמטפלים רק באכילה והדיסמורפיה נשארת, ההחלמה נתקעת — כי הגוף השתנה, והמחשבה לא.
על הבסיס המשותף לשתיהן — היחס למראה — כתבתי בהרחבה במאמר על דימוי גוף והפרעות אכילה, ועל האופן שבו מחשבה חוזרת משתלטת על היום במאמר על אובססיה לאוכל.
דיסמורפיה שרירית – הפנים הגבריות של אותה הפרעה
יש צורה אחת של דיסמורפיה גופנית שכמעט תמיד מפוספסת, מפני שהיא מתחפשת למשהו שהחברה מריעה לו: התחושה המתמדת שהגוף אינו מספיק גדול או מספיק שרירי. היא נפוצה בעיקר אצל גברים, היא מלווה באימונים כפייתיים ובכללי תזונה נוקשים, ומהצד היא נראית כמו מסירות לכושר.
הקדשתי לה מאמר נפרד — ביגורקסיה, דיסמורפיה שרירית — וכן מאמר רחב יותר על הפרעות אכילה אצל גברים, תחום שבו האבחון מתעכב הכי הרבה. אצל ספורטאיות וספורטאים התמונה דומה: העיסוק בגוף מקבל הצדקה מקצועית, ולכן אף אחד לא עוצר אותו.
למה הרשתות מחריפות את זה
מסננים שמשנים את הפנים בזמן אמת יצרו מצב חדש לגמרי: אנשים מתרגלים לראות גרסה מתוקנת של עצמם, ואז פוגשים את הפנים האמיתיות שלהם ומרגישים שמשהו לא בסדר בהן. זה נכון במיוחד בגיל ההתבגרות, כשתפיסת הגוף עדיין מתגבשת.
אני לא מציעה להורים לאסור — זה כמעט אף פעם לא עובד. מה שכן עובד הוא לדבר על זה: להסביר מה עושה מסנן, לשים לב אם הילד/ה מפסיק/ה להצטלם או מוחק/ת תמונות, ולא להעיר על מראה בכלל, גם לא במחמאה. הרחבתי על זיהוי מוקדם במאמר על הפרעת אכילה אצל ילד, ועל איך לגשת לשיחה במאמר על איך לעזור למישהו קרוב. על הגרסה שמגיעה כבר לגיל היסודי — שגרות טיפוח שמשווקות לילדות — כתבתי במאמר על קוסמטיקורקסיה.
הטיפול
הבשורה הטובה היא שדיסמורפיה גופנית היא הפרעה ניתנת לטיפול, ועם טיפול מתאים השיפור לרוב משמעותי.
הקו הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המותאם במיוחד להפרעה הזו: עבודה על המחשבה החוזרת, והפחתה הדרגתית של פעולות הבדיקה וההסוואה, שהן הדלק שמחזיק אותה. במקרים מסוימים רופא/ה עשוי/ה להוסיף טיפול תרופתי — זו החלטה רפואית, ולא שלי.
מה שכן שייך לי הוא הצד התזונתי, כשהוא קיים: כשההפרעה מובילה להגבלה, לאימון כפייתי או לכללי אכילה נוקשים, אנחנו עובדות על החזרת אכילה סדירה במקביל לטיפול הנפשי, ולא במקומו. על אפשרויות הטיפול בהפרעות אכילה כתבתי במדריך הטיפול, ועל השיטה המובילה במאמר על CBT-E.
ומילה על ניתוחים והליכים אסתטיים: הספרות בתחום עקבית להפליא, ואני אומרת את זה גם בקליניקה. כשהמניע הוא דיסמורפיה, ההליך כמעט אף פעם לא מביא את ההקלה המצופה, ולעיתים קרובות העיסוק עובר לאזור אחר. זו לא סיבה להתבייש בפנייה לרופא/ה — זו סיבה לבדוק קודם מה מניע אותה.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין דיסמורפיה גופנית לדימוי גוף שלילי?
דימוי גוף שלילי הוא חוסר שביעות רצון מהמראה, שכיח מאוד וניתן לשיפור. דיסמורפיה גופנית היא הפרעה: העיסוק כפייתי, לוקח זמן משמעותי מהיום, מלווה במצוקה ומשנה התנהגות — הימנעות מאירועים, מהצטלמות או מיציאה מהבית.
האם דיסמורפיה גופנית היא הפרעת אכילה?
לא, מדובר באבחנות נפרדות. הן מופיעות יחד לא מעט, ובמקרים כאלה חשוב לטפל בשתיהן: טיפול שמתמקד רק באכילה נתקע, כי הגוף משתנה אבל המחשבה על הגוף נשארת.
ניתוח פלסטי יכול לפתור את זה?
ברוב המקרים לא. כשהמניע הוא דיסמורפיה, ההקלה שאחרי ההליך קצרה, והעיסוק נוטה לעבור לאזור אחר בגוף. לכן מומלץ לברר את המניע לפני שמתקדמים, ולא אחרי.
איך אני יודעת אם לילד שלי יש את זה?
הסימנים שכדאי לשים לב אליהם הם זמן ממושך מול המראה או הימנעות מוחלטת ממנה, סירוב להצטלם, בגד או איפור שאי אפשר לצאת בלעדיו, שאלות הרגעה חוזרות על אותו אזור, והימנעות מפעילויות שהיו אהובות. אבחנה נקבעת רק על ידי איש מקצוע, אבל אלה הסימנים שמצדיקים פנייה.
איך אני יכולה לעזור לך
אני לא מטפלת בדיסמורפיה גופנית לבדה — זו עבודה של מטפל/ת בנפש, ואני שמחה להפנות. מה שאני כן עושה, ובמה שאני מומחית, זה החלק שבו ההפרעה נוגעת באוכל ובגוף: כללי אכילה שהתהדקו, אימון שהפך לחובה, הימנעויות שהצטברו — ובניית דרך חזרה לאכילה סדירה שלא מזינה את המחשבה.
אם את/ה מזהה את עצמך במאמר הזה, או מזהה בן משפחה — בקליניקה ברמת גן או בליווי מקוון מכל מקום בארץ — אשמח לדבר, ולעזור להבין מה הצעד הראשון הנכון. אפשר גם פשוט לשאול, ולראות אם זה מתאים; תיארתי איך נראית הפגישה הראשונה.
צרי איתי קשר בטלפון או בוואטסאפ: 050-5855318
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
