מי עושה מה בצוות הטיפולי בהפרעות אכילה – וממי מתחילים

אבא מתקשר אליי ביום שלישי בערב, ובקול שלו יש משהו שאני מזהה מיד: הוא מחזיק רשימה. "קיבלנו ארבעה שמות. דיאטנית, פסיכולוגית, פסיכיאטר, ורופאת המשפחה אמרה שהיא רוצה לראות את הבת שלנו כל כמה שבועות. אנחנו אמורים ללכת לכולם? ממי מתחילים?"

זאת כנראה השאלה הכי מעשית ששואלים אותי בשבועות הראשונים, והיא כמעט אף פעם לא מקבלת תשובה ישרה. כל איש מקצוע מסביר מה הוא עושה. אף אחד לא מסביר איך החלקים מתחברים זה לזה, ומי אמור להחזיק את הקצה.

למה בתחום הזה דווקא לא מספיקה דמות אחת

ברוב הדברים ברפואה יש כתובת אחת. כואבת לך הברך, הולכים לאורתופד. כאן זה עובד אחרת, ולא בגלל בירוקרטיה.

הפרעת אכילה יושבת בו-זמנית על שלושה מישורים: הגוף, הנפש וההתנהגות היומיומית סביב האוכל. אם מטפלים רק ברגש, הגוף נשאר במצוקה והמוח ממשיך להיתקע על אוכל בלי יכולת אמיתית להשתחרר. אם מטפלים רק באכילה, הדפוס חוזר ברגע שהחיים נהיים קשים. זה לא רעיון תיאורטי שלי, זה מה שאני רואה אצל מי שהגיעה אליי אחרי שנה של טיפול חלקי.

אז כן, צריך כמה אנשים. אבל לא צריך את כולם ביום הראשון, וזה בדיוק מה שאף אחד לא טורח להגיד לך כשנותנים לך את הרשימה.

אני אוהבת להסביר את זה כך: ההפרעה מחזיקה את עצמה בכמה ידיים בו-זמנית, ולכן גם השחרור ממנה דורש יותר מיד אחת. זה לא אומר שאת צריכה לרוץ בין ארבעה חדרי המתנה כל שבוע, וזה בהחלט לא אומר שהמצב חמור יותר ממה שחשבת.

הדיאטנית הקלינית: מה היא באמת עושה כאן

אני אתחיל ממני, כי זה גם התפקיד שהכי מבינים לא נכון. אנשים מגיעים אליי בציפייה לתפריט. הם מקבלים משהו אחר לגמרי.

העבודה שלי בצוות היא להחזיר יציבות פיזיולוגית ולפרק את מערכת החוקים שנבנתה סביב האוכל. זה אומר שיקום תזונתי כשצריך, זה אומר עבודה על מאכלים שהפכו לאסורים, וזה אומר מעקב אחרי סימנים גופניים שמטפל רגשי פשוט לא רואה בחדר.

חשוב להבדיל כאן בין הכשרות. דיאטנית קלינית היא מקצוע מוסדר עם רישיון ממשרד הבריאות, וההבדל בינה לבין תזונאית או נטורופתית הוא לא ענייני ניסוח. בתוך זה יש עוד שכבה: לא כל דיאטנית קלינית עוסקת בהפרעות אכילה. התמחות בתחום הזה היא עולם בפני עצמו, וכתבתי בנפרד על איך בוחרים לפי ההכשרה.

מי מחזיק את החלק הרגשי

הדמות הזאת יכולה להיות פסיכולוגית קלינית, עובדת סוציאלית קלינית או פסיכותרפיסטית. מה שקובע הוא לא התואר אלא השיטה שהיא עובדת בה והניסיון שלה דווקא בהפרעות אכילה.

שתי הגישות עם הבסיס המחקרי הרחב ביותר הן CBT-E למבוגרות ולנערות מבוגרות יותר, וטיפול משפחתי מסוג FBT כשמדובר במתבגרת שגרה בבית. אם את הורה, שימי לב להבדל: ב-FBT ההורים הם לא מלווים אלא חלק פעיל מהטיפול, ולפעמים זה מפתיע משפחות לטובה.

שאלה אחת ששווה לשאול בשיחה הראשונה עם מטפלת רגשית היא אם היא מוכנה לדבר איתי, כלומר עם הדיאטנית שמלווה אותך. מי שעונה "כמובן, תני לי את המספר" כנראה כבר עבדה ככה בעבר, ומי שמהססת אומרת לך משהו חשוב על אופן העבודה שלה.

אני רוצה להיות הוגנת כאן: יש מטפלות מצוינות שלא התמחו ספציפית בהפרעות אכילה והן בכל זאת עושות עבודה יפה, בעיקר כשהן מכירות את הגבולות של עצמן ושואלות. ויש מטפלות עם ניסיון עשיר שפשוט לא מתאימות לבת שלך. ההתאמה האישית היא לא פינוק, היא חלק מהסיכוי שהטיפול יחזיק מעמד לאורך זמן.

מתי נכנס פסיכיאטר, ולמה זה לא מה שאת חושבת

המילה הזאת מפחידה הורים, ואני מבינה למה. אז בואו נדייק.

פסיכיאטר נכנס לתמונה בעיקר בשלושה מצבים: כשיש חרדה שמשתקת את היומיום, כשמצב הרוח יורד ונשאר למטה, או כשצריך הערכה של רמת הסיכון. הוא לא מגיע כדי "לתת כדורים", והוא גם לא סימן שהמצב קטסטרופלי.

במערכת הציבורית יש לו תפקיד נוסף שרבים לא מכירים: הוא זה שיכול לפתוח דלתות. הפניה שלו מקצרת תורים, מצדיקה מסגרות אינטנסיביות יותר ומשפיעה על הזכויות שמגיעות לך. ראיתי משפחות שחיכו חודשים מיותרים כי אף אחד לא אמר להן את זה.

רופא המשפחה: הדמות שהכי מזלזלים בה

מתוך כל הרשימה, זה השם שהכי הרבה אנשים מדלגים עליו. טעות.

רופא המשפחה או רופא הילדים הוא זה שכותב את ההפניות שבלעדיהן שום דבר במערכת לא זז. הוא זה שעוקב אחרי בדיקות הדם, אחרי הלחץ דם ואחרי הדופק. ובמקרים רבים הוא גם זה שיזהה ראשון שמשהו לא בסדר, כי הוא מכיר את המשפחה שנים.

מה שאני אומרת להורים לפני שהם נכנסים אליו: תבקשו שהאבחנה תירשם במפורש בהפניה, ואל תצאו מהחדר לפני שראיתם שזה נכתב. זה נשמע טכני לגמרי, והוא משנה גם את גובה ההשתתפות העצמית וגם את הדלתות שנפתחות בהמשך הדרך.

יש עוד דבר שאני מבקשת מהורים, ואני יודעת שהוא לא תמיד נוח. אם בביקור הקודם אצל אותו רופא נאמר משהו על משקל או על מראה, שווה להגיד לו את זה בעדינות לפני הפגישה הבאה. רופאים טובים מקבלים את זה היטב, והשפה שמשתמשים בה סביב אוכל היא חלק מהטיפול בדיוק כמו ההפניה עצמה.

אחות, עובדת סוציאלית ומי שלא תמיד סופרים

בצוותים של בתי חולים ושל מרפאות ייעודיות יש עוד דמויות, ושווה להכיר אותן מראש כדי לא להיבהל.

  • אחות. במסגרות אינטנסיביות היא מי שמבצעת את המעקב הפיזיולוגי השוטף. היא גם לרוב מי שרואה הכי הרבה, פשוט כי היא נמצאת שם הכי הרבה שעות.
  • עובדת סוציאלית. היא עוסקת במה שמסביב: בית ספר, מיצוי זכויות, מתח במשפחה, והתיאום בין המסגרות. בתפקיד הזה יש יותר ערך ממה שנדמה בהתחלה.
  • מטפלות בהבעה ויצירה. תנועה, אמנות, דרמה. למי שקשה לה לדבר על זה במילים, לפעמים זה דווקא הערוץ שנפתח ראשון.

לא בכל מסגרת יש את כולם, ולא כל אחת צריכה את כולם. קבוצת תמיכה יכולה להשלים חלק מזה, אבל היא לא מחליפה ליווי מקצועי.

אז ממי מתחילים? התשובה שלי, בלי להתחמק

אני לא חושבת שיש סדר אחד נכון לכולם, אבל יש סדר שעובד טוב ברוב המקרים.

  • קודם כול רופא המשפחה. לא כי הוא יטפל, אלא כי הוא פותח את התהליך ובודק שאין סכנה מיידית. זה הביקור שאפשר לקבוע השבוע.
  • במקביל, שתי הדמויות הטיפוליות. דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה ומטפלת רגשית. לא אחת ואז השנייה. ביחד, גם אם זה נראה הרבה.
  • פסיכיאטר לפי הצורך. אם יש חרדה או דיכאון משמעותיים, או אם שתי הדמויות הראשונות מרגישות שהן לא מספיקות.

אם מדובר בילדה או בנערה, הסימנים שכדאי לשים לב אליהם הם לבדם סיבה מספקת ללכת לרופא. אין צורך לחכות לאבחנה כדי להתחיל לזוז.

איך צוות באמת מדבר בינו לבין עצמו

וכאן נמצא ההבדל בין רשימת אנשי מקצוע לבין צוות. ארבעה מטפלים טובים שלא מדברים זה עם זה הם לא צוות, הם ארבע דעות.

איך זה נראה כשזה עובד: יש שפה משותפת על המטרות, יש הסכמה מי אחראי על מה, ויש שיחה קצרה כשמשהו משתנה. אני מרימה טלפון למטפלת הרגשית כשאני רואה שהשבוע היה קשה. היא מרימה אליי כשעלה בחדר משהו שנוגע לאוכל.

מה שאני מבקשת מכל משפחה כבר בפגישה הראשונה הוא לחתום על ויתור סודיות הדדי בין אנשי הצוות. זה טופס קצר של דקה, והוא חוסך חודשים שלמים של חוסר תיאום. כשמדובר במתבגרת, ההסכמה שלה לזה היא בפני עצמה חלק מהטיפול, כי היא בוחרת להכניס אנשים פנימה.

ומה שאני מבקשת מעצמי הוא לא לקחת יותר ממה ששייך לי. אני לא המטפלת הרגשית שלך, גם כשאת מספרת לי דברים קשים בזמן שאנחנו מדברות על ארוחת בוקר. היכולת להגיד "זה חשוב, וכדאי שתביאי את זה לחדר השני" היא אחד הדברים שלקח לי שנים ללמוד.

ומה עושים כשאין צוות שלם, ואין בקרוב

זה המצב של רוב האנשים שפונים אליי, ואני לא רוצה לכתוב כאילו כולם מתחילים עם מרפאה מלאה. לא מתחילים.

ברוב האזורים בארץ המסגרת הציבורית הייעודית טובה, אבל יש המתנה, והיא משתנה מאוד ממקום למקום. בינתיים הדפוסים מתבססים, והמשפחה מתעייפת. אני אומרת את זה בכנות: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. אפשר להתחיל פרטי במקביל בלי לוותר על שום זכות בקופה, ולא מעט משפחות עושות בדיוק את זה — מתחילות אצלי, ובמקביל רצות מול הקופה ומול המרפאה שבחרו.

הקליניקה שלי ברמת גן, ולמי שגרה רחוק יש ליווי אונליין שעובד כאן טוב מאוד. שני דברים ששווה לעשות ומעטים עושים: לבקש תמיד חשבונית מפורטת, ולבדוק אם בפוליסה הפרטית או הקולקטיבית מהעבודה יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לפעמים יש כיסוי ואף אחד לא מגיש. ועל מה משפיע על העלות כתבתי בנפרד, בלי ערפול.

שאלות נפוצות

האם חייבים את כל אנשי הצוות כבר בהתחלה?

לא. ברוב המקרים מתחילים עם רופא המשפחה, דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה ומטפלת רגשית. דמויות נוספות נכנסות לפי הצורך ולפי מה שעולה בדרך.

אם יש לי כבר פסיכולוגית, למה צריך גם דיאטנית?

כי הגוף לא מתייצב מעצמו. כל עוד האכילה לא סדירה, המוח נשאר עסוק באוכל וקשה הרבה יותר לעשות עבודה רגשית. שני התחומים מתקדמים טוב יותר במקביל.

מי מתאם בין אנשי הצוות?

במרפאה ייעודית יש בדרך כלל מתאם או רכזת טיפול. בטיפול פרטי התיאום נעשה ישירות בין המטפלים, בתנאי שנחתם ויתור סודיות הדדי. כדאי לוודא את זה כבר בפגישה הראשונה.

כמה זמן נמשך ליווי של צוות כזה?

זה משתנה מאוד לפי המצב ולפי משך ההתמודדות. בחודשים הראשונים התכיפות גבוהה יותר, ובהמשך היא מתדללת. אין מספר אחד שמתאים לכולן.

הדבר שחשוב לי שתיקחי מכאן

ריבוי אנשי המקצוע נראה בהתחלה כמו עומס. הוא בעצם ההפך: כל אחד מחזיק חלק, ואף אחד לא נושא את זה לבד. גם לא את.

הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, גם כשהן נמשכות שנים וגם אם כבר ניסית פעם ולא הלך. נסיגה בדרך היא חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון, ועל משך הדרך ועל מה משתנה בה כתבתי בהרחבה. אם את מלווה מישהי אחרת, כתבתי בנפרד על מה עוזר ומה דווקא מזיק, ויש גם מדריך יומיומי מעשי למי שרוצה משהו לאחוז בו עכשיו.

ואם בא לך פשוט לדבר, הפגישה הראשונה היא בעיקר היכרות. בלי התחייבות ובלי שיפוט.

שלושה אנשי מקצוע יושבים סביב שולחן במרפאה ומתייעצים ביניהם באור יום

עוד מידע שיכול לעניין אותך