אבות והפרעות אכילה – מה אבא יכול לעשות

אבי (שם בדוי) ישב בפגישה הראשונה קצת מאחורי אשתו, כמעט בצד. כשפניתי אליו ושאלתי מה הוא רואה בבית, הוא שתק רגע ואמר: "אני לא יודע מה להגיד לה, אז אני פשוט לא אומר כלום. אני מפחד להרוס". אחר כך הוסיף, בשקט, שבערבים הוא מוצא סיבות להישאר בעבודה עד מאוחר, כי ארוחת הערב בבית הפכה לשדה קרב.

אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואת המשפט הזה שמעתי מהרבה אבות. הם אוהבים, דואגים, ומרגישים חסרי אונים מול משהו שנראה להם לא הגיוני. ולעיתים קרובות הם נדחקים לשוליים, או דוחקים את עצמם לשם. כתבתי את המאמר הזה בשבילך, אם אתה אבא לילדה או לילד שמתמודדים עם הפרעת אכילה, וגם בשביל האמהות שרוצות להבין איך לשתף את בן הזוג.

הדבר הראשון שאני רוצה שתדע: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, וההורים הם חלק חשוב מהדרך, שני ההורים. התפקיד שלך לא משני.

למה אבא חשוב בטיפול

בהרבה משפחות שאני פוגשת, האמא היא זו שמתקשרת, קובעת את התור ומגיעה לפגישות. זה טבעי, וזה גם מובן כשאחד ההורים עובד שעות ארוכות. אבל מה שאני רואה שוב ושוב בקליניקה שלי הוא שכשהאבא נכנס לתמונה באופן פעיל, משהו בבית נרגע. האמא מפסיקה להיות לבד מול ההפרעה, הילדה מקבלת מסר אחיד משני ההורים, והאחריות מתחלקת.

בטיפול משפחתי FBT, שהוא אחד הטיפולים המרכזיים להפרעות אכילה אצל מתבגרים, ההורים מקבלים תפקיד פעיל בהחזרת סדר לארוחות, והכוונה היא לשני ההורים יחד. כשרק אחד מהם נושא את המשא, הוא נשחק מהר, והפער בין ההורים הופך בעצמו למקור למתח. על המצב שבו ההורים לא מסכימים ביניהם כתבתי בנפרד בהורים לא מסכימים על הטיפול.

מה אני אומרת לאבות בפגישה הראשונה

כשאבא מגיע אליי לפגישה הראשונה, אני משתדלת להגיד לו כמה דברים כבר בהתחלה, כי אני יודעת כמה הם חסרים לו. אני אומרת לו שהוא לא אשם, ושאין טעם לחפש את הרגע שבו "פספס". אני אומרת לו שהפחד שהוא מרגיש הוא סימן לאהבה, לא לחולשה. ואני אומרת לו שאני צריכה אותו, כי טיפול שבו רק הורה אחד מעורב הוא טיפול קשה יותר לכולם.

אחר כך אני שואלת. מה הוא רואה בבית, מה הכי מפחיד אותו, ומה הוא כבר ניסה. הרבה פעמים מתברר שהאבא ראה דברים שאף אחד לא שאל אותו עליהם: שהבת מתאמנת בלילה, שהיא כבר לא יורדת לאכול עם החברים, שהיא נעלמת אחרי ארוחות. המידע הזה חשוב לי מאוד, ולכן אני רוצה לשמוע אותו ישירות ממנו, ולא רק דרך האמא.

אם הבת עוד צעירה, אני מפנה גם למדריך על הפרעת אכילה אצל ילד, ואם מדובר במתבגרת עם תמונה של הגבלה, לטיפול באנורקסיה. ההסברים עוזרים לאבות שאוהבים להבין את המנגנון לפני שהם פועלים.

מה אבא יכול לעשות, בפועל

אני יודעת שאבות רבים מחפשים משהו מוחשי לעשות. זה טוב, כי יש הרבה כזה. הנה הדברים שאני מבקשת מאבות בקליניקה:

  • להגיע לפגישות. לא לכולן חייבים, אבל לפגישות המשפחתיות ולפגישות שבהן בונים את התוכנית כן. כשאתה שומע את ההסברים בעצמך, קל יותר לפעול באותה שפה.
  • לקחת חלק בארוחות. לשבת לשולחן, להיות נוכח, לקחת על עצמך חלק מהארוחות שבהן צריך ליווי. גם אם זה אומר לשנות סדרי עבודה לתקופה.
  • להיות נוכחות רגועה. הילדה לא צריכה ממך נאומים. היא צריכה מישהו שיושב לידה, אוכל בעצמו בשקט, ומדבר על דברים אחרים.
  • לתמוך בבת הזוג שלך. להגיד לה מה אתה רואה, לשאול איך היא מחזיקה, לקחת ממנה ערב.
  • לזכור שהבת שלך היא לא ההפרעה. לבלות איתה זמן שלא קשור בכלל לאוכל: נסיעה, משחק, סדרה, הליכה.

אחד הדברים שהכי עזרו לאבי היה להבין שהוא לא צריך לדעת את המילים הנכונות. הוא היה צריך להיות שם. בשבוע שבו התחיל להגיע הביתה לארוחת ערב קבועה, אשתו אמרה לי שהיא ישנה טוב לראשונה מזה חודשים.

ליד השולחן: מה עוזר ומה מזיק

השולחן הוא המקום שבו אבות מרגישים הכי חסרי אונים, ולכן גם המקום שבו הכי קל לטעות. אני מבקשת מאבות להימנע מכמה דברים מוכרים:

  • משא ומתן על כל ביס, או עסקאות כמו "עוד קצת ואז תקבלי"
  • איומים, כעס או טריקת דלת
  • הערות על כמויות, על מה שהיא בחרה או על "כמה טוב שאכלת היום"
  • שיחה על הגוף שלה, על הגוף שלך, או על הגוף של אחרים
  • בדיחות על משקל, גם כשהן נאמרות בחיבה

מה כן עוזר? טון רגוע, שגרה צפויה, ושיחה על החיים. כשיש קושי, אני ממליצה לא להיכנס לוויכוח ליד השולחן, אלא לחזור למה שסוכם עם הצוות ולדבר על התחושות אחרי הארוחה, לא בזמן שלה. כתבתי בהרחבה על השפה בבית באיך מדברים על אוכל בבית, ועל הכוח של ארוחות משפחתיות כשהן מקום בטוח. ובתקופות של חגים, יש רשימה מעשית בהורים בחגים, מה לא להגיד ליד השולחן.

כמה חודשים אחר כך, אבי סיפר לי שהוא כבר לא מחפש סיבות להישאר בעבודה. ארוחת הערב לא הפכה פתאום לקלה, והיו עדיין ערבים קשים. אבל הוא הבין שהתפקיד שלו הוא לא לנצח בוויכוח, אלא להחזיק את המסגרת בשקט, יחד עם אשתו. "אני לא צריך לתקן אותה," הוא אמר לי, "אני צריך להיות שם." בעיניי זה המשפט החשוב ביותר שאבא יכול להגיד לעצמו בתקופה כזאת.

המילים של אבא נשמעות אחרת

אני אומרת את זה בזהירות, כי אף אבא לא אשם בהפרעת אכילה של הילדה שלו. הפרעות אכילה נוצרות משילוב של הרבה גורמים, ואין הורה אחד שגורם להן. ובכל זאת, אני שומעת לא מעט מנערות שאני מלווה עד כמה הערה של אבא על גוף, על אוכל או על מראה נשארת איתן שנים. משפט כמו "את בטוחה שאת צריכה עוד?", או אפילו מחמאה על ירידה במשקל, יכולים לחזק את הקול של ההפרעה במקום להחליש אותו.

זה נכון גם לאופן שבו אבא מדבר על עצמו. אבא שמדבר כל הזמן על הדיאטה שלו, על "להוריד את הבטן" או על אוכל "משמין", מלמד בלי להתכוון שהגוף הוא פרויקט לתיקון. כתבתי על הבסיס הרגשי הזה בדימוי גוף והפרעות אכילה, ועל ההשפעה של המסכים ברשתות חברתיות ודימוי גוף.

כשקשה לדבר על רגשות

הרבה אבות שאני פוגשת גדלו בבית שבו לא דיברו על רגשות, ובטח לא על אוכל או על גוף. זה בסדר. אף אחד לא מצפה ממך להפוך בן לילה למטפל. מספיק לשאול שאלה פשוטה, כמו "איך היה לך היום?", ולהקשיב לתשובה בלי למהר לפתור. מספיק להגיד "אני רואה שקשה לך, ואני כאן". אצל לא מעט נערות, משפט כזה מאבא שבדרך כלל שותק שווה יותר מכל הסבר ארוך. ואם אתה רוצה ללמוד איך מדברים עם מתבגרים על אוכל בכלל, בלי קשר להפרעה, יש לי מדריך לתזונה לבני נוער.

ואם זה בן ולא בת

אבות לבנים מגיעים אליי לא פעם מבולבלים עוד יותר, כי התמונה של הפרעת אכילה אצל בנים פחות מוכרת. אצל בנים זה נראה לפעמים כמו התמסרות מוגזמת לאימונים, עיסוק בשרירים, או אכילה "נקייה" נוקשה מאוד. כתבתי על זה בהפרעות אכילה אצל גברים ובביגורקסיה. אבא שמתאמן עם הבן שלו בחדר הכושר, או מעריך אותו בעיקר דרך ההישגים בספורט, יכול להיות חלק חשוב מהשינוי, בתנאי שהוא מוכן לשים לב גם למה שקורה מתחת. לספורטאים צעירים יש סיכונים משלהם, וכדאי להכיר אותם.

מה עושים כשהילדה מסרבת

הרבה אבות שואלים אותי מה עושים כשהבת לא מוכנה לשמוע על טיפול, או אומרת שהכול בסדר. זו אחת הסיטואציות הכי קשות להורה, ואין לה תשובה פשוטה. מה שחשוב לדעת הוא שהסירוב הוא לעיתים קרובות חלק מההפרעה, ולא החלטה שקולה של הילדה. כתבתי על זה במתבגרת מסרבת לטיפול. ואם עדיין לא ברור אם יש בכלל בעיה, יש עזרה ראשונה בסימנים מוקדמים ובמתי הורה צריך לדאוג.

לשמור גם על עצמך

אבות נוטים לשים את עצמם אחרונים. הם מחזיקים את הבית, את הפרנסה ואת הדאגה, ולא מדברים על מה שקורה להם. אבל הורה שחוק הוא הורה שקשה לו להיות רגוע ליד השולחן. אני ממליצה לאבות למצוא מקום אחד שבו הם יכולים לדבר: מטפל, קבוצת הורים, חבר קרוב. ולזכור גם את האחים בבית, שלפעמים נשארים בצד, כמו שכתבתי באחים של מי שמתמודדת.

ומשהו אחרון שחשוב לי שתשמע: מותר לך לטעות. יהיו ערבים שבהם תאבד סבלנות, תגיד משפט שלא התכוונת אליו או תצא מהחדר בכעס. זה קורה לכל הורה, גם להורים שאני הכי מעריכה. מה שחשוב הוא מה שקורה אחר כך: לחזור, להגיד "התפרצתי, אני מצטער", ולהמשיך. הילדה שלך לא צריכה אבא מושלם. היא צריכה אבא שנשאר, ושמראה לה בעצמו איך חוזרים אחרי רגע קשה בלי להעניש את עצמך.

שאלות נפוצות

האם אבא צריך להגיע לפגישות הטיפול?

ברוב המקרים כן, לפחות לחלק מהן. בטיפול במתבגרים, ובמיוחד בטיפול משפחתי, נוכחות של שני ההורים עוזרת ליצור מסר אחיד בבית ומחלקת את העומס. אם אין אפשרות להגיע פיזית, אפשר להצטרף אונליין.

מה אבא אומר כשהבת מסרבת לאכול?

עדיף לא להיכנס לוויכוח או למשא ומתן ליד השולחן. טון רגוע, חזרה למה שסוכם עם הצוות, ושיחה על התחושות אחרי הארוחה עוזרים יותר. כדאי לתאם מראש עם הצוות מה עושים ברגעים קשים.

אני לא מבין את ההפרעה. איך אני יכול לעזור?

אין צורך להבין הכול כדי לעזור. נוכחות, סבלנות והשתתפות בארוחות עושות הרבה. אפשר לבקש מהצוות הסבר מותאם לך, ולשאול כל שאלה, גם כזו שנראית לך פשוטה.

האם הערות של אבא על משקל וגוף באמת משפיעות?

כן, ולעיתים יותר ממה שנדמה. גם מחמאה על ירידה במשקל או בדיחה בחיבה יכולות לחזק את הקול של ההפרעה. עדיף לדבר על החיים, על התכונות ועל הקשר, ולא על הגוף.

ואם זה הרגע שלך

אם אתה מרגיש שאתה לא יודע מאיפה להתחיל, זה בסדר גמור. ער"ן עונה ב־1201 בכל שעה ובכל יום, גם להורים. הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, ואפשר להחלים. אני מקבלת משפחות בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין, ואפשר להתחיל בשיחת היכרות בלי להתחייב לכלום. כדאי לקרוא קודם על חמשת השלבים להתחלת טיפול, על מי עושה מה בצוות הטיפולי ועל טיפול אונליין.

אב ובתו המתבגרת יושבים יחד על ספסל בפארק בשעת אחר הצהריים ומשוחחים בשקט

עוד מידע שיכול לעניין אותך