"במשך חודשים כמעט לא חשבתי על אוכל. זה היה שקט שלא הכרתי. ואז הפסקתי את הזריקות, והרעב חזר כמו גל, ואיתו הפחד." רונית (שם בדוי) אמרה את זה בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, בקול של מי שמתביישת לבקש עזרה על משהו שהיא הייתה בטוחה שכבר סגרה.
אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ובשנה האחרונה אני שומעת יותר ויותר סיפורים כאלה. לא מנשים שמתחילות טיפול בתרופה, אלא מנשים שסיימו אותו, או נאלצו להפסיק, ומגלות שהאוכל חזר לתפוס מקום בראש, לפעמים בעוצמה גדולה יותר מבעבר.
אני רוצה להגיד מראש שני דברים. אני לא רופאה, ואני לא מחליטה במקום הרופא על התחלה, המשך או הפסקה של תרופה. ואני גם לא נגד התרופות האלה. יש להן מקום ברפואה. מה שאני כותבת כאן נוגע לצד שפחות מדברים עליו: מה קורה לאכילה ולמחשבות כשהתרופה כבר לא שם.
תוכן העניינים
Toggleמה התרופה עשתה, ומה קורה כשמפסיקים
תרופות מסוג GLP-1, שרבים מכירים בשם "זריקות הרזיה", פועלות על המערכות שמווסתות תיאבון ושובע. לפי האקדמיה האמריקאית לתזונה ודיאטטיקה, במאמר שפורסם באתר שלה ביולי 2026, הן מפחיתות תיאבון ותשוקה לאוכל ומגבירות תחושת שובע. האקדמיה מציינת גם שדווח על חזרה במשקל אחרי הפסקת התרופה, ושחוקרים מעלים חשש מחזרה של דפוסי אכילה בעייתיים אחרי ההפסקה, ולכן נדרש מחקר ארוך טווח.
סקירה שיטתית של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, שפורסמה בכתב העת BMJ בינואר 2026, ריכזה מחקרים על מה שקורה אחרי הפסקת תרופות לניהול משקל. לפי הסקירה, המשקל נטה לחזור אחרי ההפסקה, ומהר יותר מאשר אחרי סיום של תוכניות התנהגותיות. החוקרים עצמם ציינו שרק חלק קטן מהמחקרים בדק את התרופות החדשות, ושהמעקב בהם היה קצר יחסית, ולכן חשוב לקרוא את הממצאים בזהירות.
אני לא מביאה את זה כדי להפחיד. אני מביאה את זה כי חשוב לי שתדעי שמה שקורה לך אחרי ההפסקה הוא לא כישלון אישי. זו תגובה צפויה של גוף שמערכת התיאבון שלו חוזרת לפעול.
למה כמעט לא מדברים על זה
אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי בשיחות האלה הוא כמה בושה יש בהן. נשים מספרות לי שהן לא סיפרו לאף אחד שהשתמשו בזריקות, ולכן גם לא יכולות לספר שקשה להן עכשיו. אחרות מרגישות שהן "לקחו קיצור דרך", ולכן אין להן זכות להתלונן. ויש מי שהרופא שרשם את התרופה כבר לא חלק מהתמונה, והן נשארו לבד עם מה שקורה אחרי.
אני רוצה להגיד בבירור: מגיעה לך עזרה בדיוק כמו לכל אחת אחרת. לא משנה איך התחלת, למה הפסקת ומה חשבת אז. מה שקורה לך עכשיו עם האוכל ועם המחשבות הוא אמיתי, וראוי ליחס רציני ולא לשיפוט.
הרעב חוזר, וזה לא בגידה
הדבר הראשון שאני אומרת לנשים שמגיעות אליי אחרי הפסקה הוא שהרעב שחזר הוא לא אויב. הוא האות שהגוף שולח כדי לקבל את מה שהוא צריך, אות שהתרופה החלישה באופן מלאכותי לתקופה. השקט שהיה בזמן הזריקות לא היה "הגרסה האמיתית" שלך, שעכשיו הלכה לאיבוד. הוא היה השפעה של תרופה.
כשמבינים את זה, אפשר להפסיק להילחם ברעב ולהתחיל ללמוד אותו מחדש. ולמה זה חשוב? כי המלחמה ברעב היא בדיוק מה שמזין את המעגל: הגבלה, רעב מצטבר, ואז אכילה שמרגישה מחוץ לשליטה. על המנגנון הזה כתבתי בלמה קורה בולמוס.
למה הראש לא רגוע
לא רק הרעב חוזר. אצל הרבה נשים חוזר גם הרעש: המחשבות על אוכל, החישובים, הפחד מכל ארוחה. בעולם הזה קוראים לזה לפעמים "רעש אוכל", ואני כתבתי עליו במחשבות טורדניות על אוכל ובאובססיה לאוכל.
ויש גם פחד גדול מהגוף. הפחד שהגוף ישתנה שוב, שאנשים ישימו לב, שכל המאמץ "ירד לטמיון". הפחד הזה טבעי, אבל כשהוא מנהל את היום, הוא דוחף בדיוק לכיוון הלא נכון: לכללים נוקשים, להגבלה, לשקילה חוזרת ולבדיקת הגוף מול המראה. אם המחשבות על הגוף תופסות מקום גדול, כדאי לקרוא על דימוי גוף והפרעות אכילה ועל דיסמורפיה גופנית. ואם הפחד מרגיש כמו חרדה שלא מרפה, גם זה ראוי לטיפול.
סימנים שכדאי לשים לב אליהם
אם הפסקת לאחרונה, או שאת עומדת להפסיק, כדאי לעקוב בעדינות אחרי כמה דברים:
- אכילה שמרגישה מחוץ לשליטה, שחוזרת שוב ושוב, בעיקר בערבים
- ניסיונות "לתקן" אחרי ארוחות, או ימים של הגבלה אחרי ימים של אכילה מרובה
- מחשבות על אוכל ועל הגוף שתופסות את רוב היום
- רצון עז לחזור לתרופה בכל מחיר, או להשיג אותה בדרכים לא מורשות
- הימנעות מארוחות בחברה, מאירועים או ממפגשים בגלל האוכל
- בושה גדולה, הסתרה, ותחושה שאין עם מי לדבר על זה
אף סימן לבד לא אומר שיש הפרעת אכילה. אבל אם כמה מהם מוכרים לך, זה רגע טוב לעצור ולבקש עזרה, עוד לפני שהמעגל מתבסס. ואם הייתה לך בעבר הפרעת אכילה, המצב הזה עלול להחזיר דפוסים ישנים, וכתבתי על כך בנסיגה בהחלמה.
מה עוזר אחרי ההפסקה
הכיוון שאני בונה עם מטופלות אחרי זריקות הוא כמעט תמיד אותו כיוון, גם אם הפרטים שונים מאחת לאחרת:
- ארוחות קבועות. מסגרת של ארוחות לאורך היום, כדי שהרעב לא יצטבר עד הערב.
- לא להחליף את התרופה בדיאטה נוקשה. הגבלה חמורה אחרי הפסקה מגבירה את הסיכון לאכילה שמרגישה מחוץ לשליטה. על כך כתבתי בדיאטה אחרי הפרעת אכילה.
- ללמוד מחדש רעב ושובע. בהדרגה, בלי לחץ, ובלי לצפות שזה יקרה בשבוע. חלק מהעקרונות של אכילה אינטואיטיבית יכולים לעזור כאן, בליווי.
- לדבר עם הרופא לפני כל שינוי. כל החלטה על הפסקה, המשך או שינוי במינון היא החלטה רפואית, ונכון לקבל אותה יחד עם הרופא.
- להפחית בדיקות של הגוף. שקילה חוזרת, בדיקה מול המראה או מדידת בגדים מזינות את הפחד. אפשר לדבר עם הצוות על מעקב מסודר, ולהוריד את האחריות הזאת ממך.
- לטפל גם ברגש. אם האוכל שימש לפני התרופה דרך להתמודד עם רגשות, הצורך הזה לא נעלם. כתבתי על זה באכילה רגשית.
ועוד דבר שאני בודקת תמיד: מה קרה לאכילה בזמן התרופה עצמה. אם בתקופת הזריקות אכלת מעט מאוד לאורך זמן, הגוף עשוי להזדקק לחזרה מסודרת והדרגתית לאכילה מלאה, וחשוב לעשות את זה בליווי. כתבתי על התהליך הזה בשיקום תזונתי. אצל חלק מהמטופלות שלי, דווקא ההבנה הזאת הורידה הרבה אשמה, כי פתאום היה הסבר למה הגוף "דורש" כל כך הרבה.
גם הסביבה מדברת
אחרי הפסקה, הסביבה לא תמיד עוזרת. יש מי ששואלת "מה, הפסקת?", יש מי שמעירה על הגוף, ויש את הרשתות החברתיות, שממשיכות להציג את הזריקות כפתרון קסום ואת הגוף כפרויקט. כל הערה כזאת יכולה להצית מחדש את הפחד. אני ממליצה להכין משפט קצר לשאלות כאלה, כמו "זה בין הרופא שלי לביני", ולצמצם בתקופה הזאת חשיפה לתוכן שמעורר השוואה. על ההשפעה של הרשתות כתבתי ברשתות חברתיות ודימוי גוף, ועל כלים יומיומיים להתמודדות במדריך יומיומי מעשי.
מה קרה עם רונית
בפגישות הראשונות רונית רצתה בעיקר תוכנית שתמנע ממנה "לאבד שליטה". הבנתי את הבקשה, אבל הצעתי לה משהו אחר: לבנות קודם שגרה של ארוחות מספקות, ורק אחר כך לדבר על הפחד. בשבועות הראשונים זה היה מפחיד, והיו ערבים קשים. אבל ככל שהארוחות התייצבו, הרעב הפסיק להרגיש כמו גל, והפחד התחיל לקבל מקום בשיחה במקום לנהל את היום.
היא אמרה לי פעם משפט שנשאר איתי: "חשבתי שהתרופה פתרה לי את הבעיה עם האוכל. עכשיו אני מבינה שהיא רק השתיקה אותה לזמן מה." בעיניי זה היה הרגע שבו הטיפול באמת התחיל.
אם יש לך היסטוריה של הפרעת אכילה
האקדמיה האמריקאית לתזונה ודיאטטיקה מציינת שיש חשש מהשימוש בתרופות האלה אצל מי שיש לה היסטוריה של הפרעות אכילה, ושסינון, פיקוח ותמיכה של אנשי מקצוע, ובהם דיאטניות קליניות, חיוניים. אם זה המצב שלך, אני ממליצה לספר על כך במפורש לרופא, לפני ההתחלה וגם לפני ההפסקה, ולצרף דיאטנית קלינית שמכירה הפרעות אכילה. על החלוקה בין אנשי המקצוע כתבתי במי עושה מה בצוות הטיפולי.
בעיניי, הזמן הכי טוב להתכונן להפסקה הוא עוד לפני שהיא קורה. כשאני פוגשת אישה שעדיין משתמשת בתרופה ויודעת שתפסיק בקרוב, אנחנו יכולות לבנות יחד מראש שגרת ארוחות, לדבר על מה שמפחיד אותה, ולהחליט מה נעשה אם הרעב יחזור בעוצמה. כך ההפסקה לא נוחתת עליה כהפתעה, והיא לא נשארת לבד ברגע הכי רגיש. גם אם כבר הפסקת, אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל את העבודה הזאת, ואפשר להשתפר גם אחרי תקופה ארוכה של קושי.
ואם מה שקורה לך עכשיו נראה כמו התקפי אכילה, חשוב לדעת שזו תמונה מוכרת שיש לה טיפולים. כתבתי על כך בהפרעת אכילה התקפית ובטיפול בהפרעת אכילה התקפית, ועל מה שעוזר ברגע עצמו באיך לעצור בולמוס אכילה.
שאלות נפוצות
האם זה נורמלי שהרעב חוזר בעוצמה אחרי הפסקת הזריקות?
כן. התרופה מפחיתה תיאבון, ואחרי ההפסקה מערכת התיאבון חוזרת לפעול. זה לא כישלון ולא חולשה. מה שעוזר הוא מסגרת של ארוחות קבועות ומספקות, ולא מלחמה ברעב.
האם כדאי לעשות דיאטה כדי שהמשקל לא יחזור?
הגבלה חמורה אחרי הפסקה עלולה להגביר אכילה שמרגישה מחוץ לשליטה ולהחזיר דפוסים בעייתיים. כדאי לבנות תוכנית יחד עם הרופא ועם דיאטנית קלינית, ולא לבד.
האם אפשר להפסיק את הזריקות בבת אחת?
זו החלטה רפואית, ואין לי סמכות לענות עליה במקום הרופא. כל שינוי, הפסקה או מעבר לתרופה אחרת כדאי לתאם עם הרופא שרשם את התרופה, ולספר לו גם על מה שקורה לאכילה.
איך אדע אם זה כבר הפרעת אכילה?
רק איש מקצוע יכול לאבחן. אם האכילה מרגישה מחוץ לשליטה שוב ושוב, אם יש ניסיונות לתקן אחרי ארוחות, או שהמחשבות על אוכל ועל הגוף ממלאות את היום, כדאי לפנות לבדיקה. הפרעות אכילה ניתנות לטיפול.
ואם זה הרגע שלך
אם התקופה שאחרי הזריקות מרגישה לך כבדה, את לא לבד. ער"ן עונה ב־1201 בכל שעה ובכל יום. ואם את רוצה לחזור לאכול בלי פחד, אפשר לדבר איתי בלי להתחייב לכלום, בקליניקה ברמת גן או אונליין. כדאי לקרוא קודם על חמשת השלבים להתחלת טיפול ועל טיפול אונליין.

על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום: