אחרי התקף אכילה – מה עושים בבוקר שאחרי

"קמתי, והדבר הראשון שחשבתי עליו היה אתמול בלילה. עוד לפני שפתחתי את העיניים." כך פתחה שירה (שם בדוי) את הפגישה שלנו. היא תיארה בוקר שאני מכירה מסיפורים של הרבה נשים: בטן כבדה, ראש מלא האשמות, ותוכנית שכבר נבנתה מעצמה, איך "לתקן" את היום.

אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואת הבוקר הזה אני רואה כאחד הרגעים החשובים בכל המעגל. לא הלילה של ההתקף, אלא הבוקר שאחריו. כי שם, בשעות הראשונות, נקבע אם ההתקף יישאר אירוע אחד, או יהפוך לחוליה נוספת בשרשרת.

כתבתי את המאמר הזה בשבילך, אם את קוראת אותו בבוקר כזה. אין בו נזיפות, ואין בו תוכנית "לאזן". יש בו מה שאני אומרת למטופלות שלי בחדר, כשהן מגיעות עם הבוקר הזה על הכתפיים.

קודם כל, נשימה

לפני כל דבר אחר, אני רוצה שתדעי שמה שקרה אתמול לא הופך אותך לחלשה או לחסרת שליטה. התקף אכילה הוא תוצאה של מנגנון, לא של אופי. בדרך כלל יש מאחוריו רעב שהצטבר, עומס רגשי, או תקופה של הקפדה. הסברתי את זה בהרחבה בלמה קורה בולמוס, ואם יש לך תחושה שזה קורה שוב ושוב, הפרעת אכילה התקפית היא מקום טוב להתחיל בו.

הבושה של הבוקר אמיתית, אבל היא לא מידע מדויק. היא מספרת לך שהרסת הכול. בפועל, היה ערב קשה אחד. זה מה שקרה, ולא יותר מזה.

למה הבוקר שאחרי כל כך חשוב

בשנים שאני עובדת עם נשים שמתמודדות עם התקפי אכילה, למדתי שהשאלה החשובה היא לא רק מה קרה בלילה, אלא מה קרה בבוקר שאחריו ובימים שלפניו. ברוב המקרים שאני פוגשת, ההתקף לא נוחת משום מקום, אלא מגיע אחרי שעות ארוכות של רעב, אחרי שבוע של הקפדה או אחרי תקופה רגשית עמוסה, ולכן גם הפתרון לא נמצא בלילה אלא בשגרה של היום.

כך אני מציירת את המעגל על דף, בקליניקה:

  • התקף אכילה בערב או בלילה
  • בבוקר: אשמה, בושה, והחלטה "להקפיד היום"
  • במהלך היום: אכילה מועטה, רעב שמצטבר, מתח שעולה
  • בערב: הגוף והראש מגיעים לנקודת שבירה, ומגיע התקף נוסף

כשמסתכלים על זה כך, רואים שההחלטה של הבוקר, ההחלטה "לתקן", היא לא הפתרון. היא החוליה שמחברת התקף אחד לבא אחריו. זה אחד הדברים הכי לא אינטואיטיביים שאני מלמדת, וגם אחד החשובים ביותר. כשאני מסבירה את זה למטופלת בפעם הראשונה, אני רואה לפעמים הקלה על הפנים שלה. סוף סוף יש הסבר למה כל המאמצים שלה "להיות חזקה" לא עבדו.

מה כן עושים בבוקר

זה מה שאני מציעה, צעד אחר צעד:

  • לאכול ארוחת בוקר. גם אם אין תיאבון, גם אם זה מרגיש לא הגיוני. ארוחה רגילה, לא מוקטנת ולא "קלה במיוחד". זה הצעד הכי חשוב, כי הוא שובר את השרשרת.
  • לחזור לשעות הקבועות. ארוחת צהריים וארוחת ערב בזמן הרגיל, וגם ארוחות ביניים אם הן חלק מהשגרה שלך.
  • להתנהל כמו ביום רגיל. להתקלח, להתלבש, לצאת לעבודה או ללימודים. הגוף והראש צריכים לקבל מסר שהיום הזה הוא יום רגיל.
  • לוותר על השקילה הבוקר. המספר לא יגיד לך שום דבר שימושי, ורק יזין את הקול שדורש לתקן.
  • לכתוב שתי שורות. לא על מה אכלת, אלא על מה קרה לפני: איך הרגשת, מה היה ביום, מתי הייתה הארוחה האחרונה. זה חומר לעבודה, לא כתב אישום.

אני יודעת שארוחת בוקר רגילה אחרי לילה כזה יכולה להרגיש כמעט בלתי אפשרית. שירה אמרה לי: "זה מרגיש כאילו אני מוסיפה טעות על טעות". עניתי לה שאין כאן טעות בכלל. יש גוף שצריך שגרה כדי להירגע, וראש שלומד מחדש שאוכל הוא לא אויב. אם מאכלים מסוימים מרגישים לך מסוכנים במיוחד אחרי התקף, כתבתי על הדרך להחזיר אותם במזונות מפחידים.

מה לא עושים, ולמה

יש דחף מוכר לעשות משהו כדי לבטל את מה שהיה: להגביל, להעניש, להוסיף עוד חוק. אני מבינה את הדחף הזה. הוא מגיע ממקום של פחד, ומנסה להחזיר תחושת שליטה. אבל כל ניסיון כזה מחזק את המעגל ולא מחליש אותו. אף אחד מהם לא מוחק את אתמול. הם רק מכינים את הקרקע למחר.

אם את מוצאת את עצמך עושה דברים שמזיקים לגוף כדי להיפטר ממה שאכלת, או שהדחף לכך חזק מאוד, זה לא משהו שצריך לשאת לבד. זה יכול להיות חלק מתמונה של בולימיה, וזה ניתן לטיפול. ואם יש סחרחורת, חולשה חריגה, דפיקות לב או כאב, פני לרופאה או למוקד רפואי עוד היום.

מה עושים עם הרגשות

הבוקר שאחרי הוא לא רק עניין של אוכל. יש בו הרבה רגש: בושה, כעס, ייאוש, ולפעמים גם בדידות גדולה. אני שואלת מטופלות שלי שאלה פשוטה: מה היית אומרת לחברה קרובה שהייתה מספרת לך על לילה כזה? כמעט אף אחת לא עונה "תעני את עצמך היום". כולן עונות משהו כמו "זה קרה, את לא לבד, בואי נאכל משהו ונמשיך".

גם לך מגיעה אותה חמלה. לא כפרס, אלא כי בלי חמלה קשה מאוד למצוא דרך החוצה. מה שאני רואה בקליניקה שוב ושוב הוא שביקורת עצמית חריפה לא מפחיתה התקפים, ולעיתים קרובות דווקא מגבירה אותם. אצלי בחדר, לימוד של דיבור פנימי רך יותר הוא חלק מהטיפול, לא תוספת.

אם המחשבות על האוכל לא מרפות גם אחרי שהיום מתקדם, זה מוכר מאוד, וכתבתי על כך במחשבות טורדניות על אוכל.

הבוקר הוא גם הזדמנות ללמוד

כשהבושה מתחילה לרדת, אפשר להסתכל על מה שקרה בסקרנות. לא כדי למצוא אשמה, אלא כדי להבין. אני מציעה לשאול:

  • האם עברו הרבה שעות מהארוחה הקודמת לפני ההתקף?
  • האם היה יום עמוס, מלחיץ או בודד?
  • האם ההתקף הגיע בשעה מוכרת, למשל בערב או בלילה?
  • האם יש קשר לתקופה מסוימת בחודש?

התשובות מלמדות הרבה. אצל חלק מהמטופלות שלי הדפוס קשור לשעות הערב, וכתבתי על זה באיך מפסיקים אכילה רגשית בערב. אצל אחרות הוא קשור ללילה, כמו באכילה לילית, ללחץ, כמו באיך להפסיק לאכול מלחץ, או לימים שלפני המחזור, כמו בבולמוס לפני מחזור. וכשהרגש הוא המנוע המרכזי, טיפול באכילה רגשית הוא מקום טוב להבין את התמונה.

את הרשימה הזאת אני מבקשת לא למלא מתוך חובה, אלא רק כשיש כוח. היא לא מבחן, ואין בה תשובות נכונות או לא נכונות. לפעמים, אחרי כמה שבועות של רישום קצר, מטופלת מגיעה אליי עם תובנה שאף אחת מאיתנו לא הייתה מגיעה אליה בשיחה רגילה, למשל שההתקפים קורים כמעט תמיד בימים שבהם ארוחת הצהריים נאכלה בחופזה מול המחשב, או בכלל נדחתה בגלל עומס.

אם מישהי קרובה סיפרה לך על בוקר כזה

לפעמים מי שקוראת את המאמר הזה היא לא זו שעברה את הלילה, אלא אמא, אחות, בן זוג או חברה שקיבלו הודעה בבוקר. במקרים כאלה אני ממליצה להתחיל בהקשבה ולא בעצות, להימנע מכל הערה על כמויות או על הגוף, ולהציע משהו פשוט ומעשי, כמו לשבת יחד לארוחת בוקר או לצאת להליכה קצרה. המשפט "אני כאן, ואני לא שופטת" עושה בדרך כלל יותר מכל הסבר מקצועי. כתבתי על זה בהרחבה באיך לעזור למישהו עם הפרעת אכילה, ושם יש גם משפטים שעדיף לא להגיד, גם כשהם נאמרים מתוך דאגה אמיתית.

מתי זה כבר יותר מערב אחד

אם הבקרים האלה חוזרים, אם את מרגישה שהמעגל מנהל את השבוע שלך, או שאת כבר לא זוכרת מתי הייתה תקופה שקטה, זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית. לא כי נכשלת, אלא כי מעגל כזה קשה מאוד לשבור לבד, ויש לו טיפולים שעובדים.

על הדרך שבה מטפלים בזה כתבתי בטיפול בהפרעת אכילה התקפית, ועל הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית בטיפול CBT-E. אם את רוצה לדעת מה בדיוק קורה בפגישות, יש הסבר בטיפול באכילה רגשית, שלב אחר שלב. ואם עדיין יש בך מחשבה שאולי הפתרון הוא דיאטה חדשה, כדאי לקרוא קודם את דיאטה אחרי הפרעת אכילה.

ומה קרה עם שירה

בבוקר שבו היא סיפרה לי את כל זה, שירה הסכימה לנסות דבר אחד בלבד: ארוחת בוקר רגילה, בשעה הרגילה, למחרת כל התקף. שום דבר אחר לא השתנה בהתחלה. בשבועות הראשונים זה היה קשה, והיו בקרים שלא הצליחה. אבל לאט לאט היא שמה לב שהערבים שאחרי בוקר כזה נהיים שקטים יותר. היא לא הפכה לאדם אחר. היא פשוט הפסיקה להאכיל את המעגל.

אני מספרת את הסיפור שלה כי הוא מזכיר לי, בכל פעם מחדש, שהשינוי הגדול בהחלמה מורכב כמעט תמיד מצעדים קטנים ומשעממים שחוזרים על עצמם, ולא מהחלטה דרמטית אחת. ארוחת בוקר אחת לא מרפאת הפרעת אכילה, אבל ארוחת בוקר שחוזרת אחרי כל לילה קשה, בליווי ובסבלנות, משנה עם הזמן את כל המעגל, ומחזירה לאט לאט את האמון בין הגוף לבין הראש. זה מה שאני מאחלת גם לך, בקצב שמתאים לך ובלי למהר.

שאלות נפוצות

האם כדאי לאכול פחות ביום שאחרי התקף אכילה?

לא. אכילה מועטה ביום שאחרי מגבירה את הרעב ואת המתח, ומקרבת את ההתקף הבא. הכי עוזר לחזור לארוחות רגילות, בשעות הקבועות, כבר מארוחת הבוקר.

מה אם אין לי תיאבון בבוקר שאחרי?

זה מוכר מאוד. ובכל זאת כדאי לאכול ארוחת בוקר רגילה, גם אם קטנה מהרגיל בתחושה, כי היא מחזירה את הגוף לשגרה. אם יש כאב חזק או תחושה שמשהו לא בסדר בגוף, כדאי לפנות לרופאה.

מה עושים אם ההתקפים חוזרים כמעט כל ערב?

זה סימן שהמעגל מחזיק את עצמו, ושכדאי לפנות לליווי מקצועי. דיאטנית קלינית ומטפלת יכולות לעזור לבנות שגרת ארוחות ולעבוד על מה שמפעיל את ההתקפים. זה לא כישלון שלך, וזה ניתן לטיפול.

האם אפשר להפסיק התקפי אכילה לגמרי?

כן, אפשר להחלים. הרבה נשים מגיעות לתקופות ארוכות בלי התקפים, ולומדות לזהות מוקדם את הסימנים כשהם מתחילים. הדרך לא תמיד ישרה, ונפילה בדרך היא חלק מהתהליך ולא סוף שלו.

ואם זה הרגע שלך

אם את קוראת את זה בבוקר קשה במיוחד, ער"ן עונה ב־1201 בכל שעה ובכל יום. ואם את רוצה להפסיק לעבור את הבקרים האלה לבד, אפשר לדבר איתי בלי להתחייב לכלום, בקליניקה ברמת גן או אונליין. אפשר להתחיל בשיחת היכרות, ולקרוא קודם על חמשת השלבים להתחלת טיפול או על טיפול אונליין. ואם כבר הייתה תקופה טובה והמעגל חזר, כתבתי גם על נסיגה בהחלמה.

אישה צעירה יושבת ליד שולחן מטבח באור בוקר רך, מחזיקה כוס תה ומביטה בחלון ברוגע

עוד מידע שיכול לעניין אותך