שני הורים יושבים מולי. היא מדברת ראשונה, מהר, עם רשימה בטלפון: מה הבת שלהם אוכלת, מה היא הפסיקה לאכול, מתי בדיוק זה התחיל. הוא יושב בצד, מחכה שתסיים, ואז אומר לי משפט אחד: "אני חושב שהיא פשוט בגיל הזה. כולן עושות את זה בכיתה י'."
אני שומעת את הדיאלוג הזה לפחות פעם בשבוע. לפעמים התפקידים הפוכים, ולפעמים זה לא אבא ואמא אלא אמא וסבתא, או שני הורים ובת זוג חדשה. המבנה תמיד זהה: אחד מרגיש שצריך לרוץ, והשני מרגיש שמנפחים את זה.
אני רוצה לכתוב על זה בכנות, כי כמעט אף אחד לא כותב. מדברים הרבה על הנערה, קצת על ההורים כצוות, וכמעט בכלל לא על מה שקורה כששני ההורים לא באותו עמוד. זו, לפי מה שאני רואה, אחת הסיבות השכיחות ביותר לכך שמשפחה מאבדת חודשים יקרים.
למה זה קורה כמעט תמיד
אני לא חושבת שאחד ההורים אכפתי יותר מהשני, ואני אומרת את זה אחרי שנים של חדרים כאלה. זה הפירוש שכל אחד נותן לשני, והוא כמעט תמיד שגוי.
הפער, לפי מה שאני רואה, נובע בדרך כלל ממקומות אחרים לגמרי. ההורה שנמצא יותר בבית רואה יותר, ובמיוחד רואה את מה שקורה סביב ארוחות. ההורה שנמצא פחות רואה את הבת ברגעים טובים, בסופי שבוע, כשהיא מצחיקה ומתפקדת. שניהם מדווחים נכון, פשוט על דגימות שונות של המציאות.
יש גם הבדל ביכולת להכיל את המילה "הפרעת אכילה". להורה אחד קל יותר לקרוא לזה בשם, ולשני זה מרגיש כמו תווית שתדביק את הבת שלו לכל החיים. ולפעמים, ואת זה אני אומרת בזהירות, אחד ההורים מתמודד בעצמו עם היסטוריה סביב אוכל או דימוי גוף, ולהודות שזה קורה לילדה שלו זה לפתוח גם את זה.
"זה שלב" מול "צריך להתערב עכשיו" — מי צודק
אני רוצה להיות הוגנת כאן. ההורה שאומר "זה שלב" לא טועה מהיסוד. בגיל ההתבגרות באמת יש שינויים באכילה, יש תקופות של צמחונות, של דילוג על ארוחת בוקר, של עניין פתאומי בכושר. רובם חולפים.
אבל יש הבדל אחד שאני מבקשת מהורים לבדוק, והוא מכריע: שלב חולף הוא שלב שזז. אם אחרי כמה שבועות ההתנהגות לא זזה, או שהיא רק מתרחבת לעוד תחומים, זה כבר לא שלב. מתי הורה באמת צריך לדאוג ואילו סימנים מצדיקים בדיקה כתבתי בהרחבה, ואני ממליצה ששני ההורים יקראו את זה בנפרד ואז ידברו.
שווה גם לדעת שההפרעה לא תמיד נראית כמו שמצפים. אנורקסיה א-טיפית לא נראית ממבט ראשון בכלל, אורתורקסיה מתחפשת לאכילה בריאה שכל הורה היה מברך עליה, וצמחונות היא לפעמים בחירה אמיתית ולפעמים כיסוי. אם מדובר בבן ולא בבת, התמונה אצל גברים שונה מספיק כדי שרבים יפספסו אותה שנים.
מה המחלוקת עושה לבת שלכם
זה החלק שאני הכי רוצה שתיקחו מכאן, כי הוא לא אינטואיטיבי.
כשההורים חלוקים, ההפרעה מקבלת בעלת ברית. היא לא צריכה לשכנע את שניכם, היא צריכה רק אחד. כל אמירה כמו "אבא אומר שאני בסדר" הופכת לקיר שאי אפשר לעבור דרכו, והיא נאמרת בתום לב גמור. הנערה לא מתמרנת אתכם בכוונה רעה — היא נאחזת במי שמאשר לה להמשיך.
יש לזה עוד תוצאה שאני רואה בקליניקה: ההורה המודאג הופך להיות "זה שתמיד מדבר על אוכל", וההורה השני הופך להיות המקלט. זה הורס את שניהם. הראשון מאבד את הקשר, והשני מאבד את היכולת להגיד משהו כשיגיע הרגע שבו יהיה צריך. איך מדברים על אוכל בבית הופך כאן ליותר מהמלצה כללית.
הכלל שאני מבקשת כבר בשבוע הראשון
לפני שאתם מחליטים מי צודק, יש דבר אחד שאפשר להסכים עליו תוך חמש דקות, והוא מוריד מיד הרבה מהנזק: קול אחד ליד הבת, ויכוח בדלת סגורה.
זה לא אומר להעמיד פנים שאתם מסכימים על הכול. זה אומר שההחלטות המעשיות — אם קובעים תור, מי מתקשר, מה אומרים לה — נסגרות ביניכם קודם, ורק אחר כך נאמרות לה. בפועל זה בדרך כלל שיחה אחת בשבוע, בערב, בלי המתבגרת בבית.
ועוד שני כללים קטנים שעוזרים יותר ממה שהם נשמעים:
- אף אחד מכם לא מדבר איתה על אוכל ועל טיפול בשעת הארוחה. שולחן האוכל הוא לא חדר הישיבות, גם לא בימי חול.
- אף אחד לא מגייס את האחים לצד שלו. הם נמצאים באמצע גם ככה, והאחים הם הילדים שאף אחד לא שואל.
איך מחליטים בלי להכריע מי צדק
הורים מגיעים אליי מצפים שאני אפסוק. אני כמעט אף פעם לא עושה את זה, כי זה לא מה שמזיז משפחה. במקום זה אני מציעה שלושה מהלכים.
- מעבירים את הוויכוח מפרשנות לעובדות. לא "היא נראית לי בסדר" מול "היא לא בסדר", אלא: כמה ארוחות היא אוכלת איתנו בשבוע, האם היא יוצאת עם חברות, האם היא מתאמנת גם כשהיא חולה, האם היא נכנסת לשירותים מיד אחרי האוכל. על עובדות אפשר להסכים גם כשלא מסכימים על המשמעות.
- מביאים איש מקצוע שלישי שאינו צד. רופא המשפחה הוא נקודת פתיחה מצוינת, בין היתר כי הוא לא "של" אף אחד מכם. בדיקה אחת אצלו מוציאה את ההכרעה מהסלון.
- קובעים תקופת ניסיון מוגדרת. אם ההורה הספקן לא מוכן לטיפול, אפשר להסכים על חודש של מעקב מוסכם עם קריטריונים שנקבעו מראש, ועל כך שאם המצב לא משתפר — מתחילים, בלי ויכוח נוסף. זה מכבד את שניכם ושם גבול לזמן.
אני אומרת את זה גם בכיוון השני: אם אחד מכם רוצה להתחיל והשני עוד מתלבט, אל תחכו להסכמה מלאה כדי לקבוע פגישת היכרות. פגישה ראשונה היא לא התחייבות לשום דבר, והיא הרבה פעמים מה שסוגר את המחלוקת לבד.
כשאתם פרודים או גרושים
בישראל זה המצב של חלק גדול מהמשפחות שאני פוגשת, ולכן אני לא מתייחסת אליו כאל מקרה חריג.
מה שמסבך כאן זה לא הגירושים אלא שני בתים עם שני סטים של כללים. בבית אחד יש ארוחות משותפות, בשני אין. בבית אחד יש פיקוח על אימונים, בשני יש חופש מלא. ההפרעה מוצאת את הפער הזה מהר מאוד.
מה שאני מבקשת מהורים פרודים, וזה כמעט תמיד אפשרי גם כשהיחסים קשים:
- להסכים על מינימום משותף ולא על הכול: מספר ארוחות ביום, מי מגיע לפגישות, ומה המסר האחיד שנאמר לה. ארוחה משפחתית קבועה היא המגן החזק ביותר שיש, והיא קיימת גם בבית של סוף שבוע.
- לתת לשני ההורים גישה ישירה לאיש המקצוע. אני מעדיפה לדבר עם שניכם, גם בנפרד, ולא דרך שליח.
- לא להפוך את הטיפול לקלף במשא ומתן על זמני שהות. הבת מזהה את זה מיד.
ויש פרט אחד שחשוב לדעת מראש דווקא כשאתם גרושים: לפי המידע של משרד הבריאות בנושא אשפוז ילדים ובני נוער, כשההורים אינם נשואים נדרשת הסכמה של שני ההורים לאשפוז, בעוד שלהורים נשואים מספיק ליווי של הורה אחד. אם הבת מעל גיל 15 ומסרבת, נדרש אישור בית משפט. אני מזכירה את זה לא כדי להפחיד, אלא כי בירור של עשר דקות עכשיו חוסך משבר בשעת לילה. על אשפוז ומתי הוא נכנס לתמונה כתבתי בנפרד.
כשהמחלוקת מגיעה לאוזניים שלה
לפעמים זה כבר קרה. היא שמעה אתכם רבים עליה במטבח, או שאחד מכם אמר לה בכעס משהו על השני.
אני מבקשת מכם דבר אחד: אל תעשו כאילו כלום. ילדה שהקשיבה לריב וקיבלה אחר כך פנים רגילות לומדת שלא סופרים אותה. מה שאני ממליצה הוא שיחה קצרה, רצוי משני ההורים יחד, בערך בנוסח הזה: "שמעת אותנו רבים. זה נכון שאנחנו לא רואים את זה אותו דבר, ואנחנו עובדים על זה. מה שחשוב שתדעי זה ששנינו בצד שלך, ושאת לא צריכה לבחור בינינו."
מה שלא להגיד: שום בקשה שהיא תכריע, ושום "אבא שלך לא מבין". מתבגרת שמרגישה שהיא השופטת בין ההורים נושאת משקל שאינו שלה, וזה מוסיף חרדה על מה שכבר יש.
וכשאחד ההורים פשוט לא מגיע
קורה גם זה, ואני פוגשת את זה הרבה. אחד ההורים לא מוכן לבוא, לא מוכן לשמוע, ולפעמים לא מוכן להכיר בכלל בקיום הבעיה.
אני אומרת את זה בלי לייפות: עדיף ששניכם תהיו בפנים. אבל הורה אחד שפועל נכון עושה הבדל אמיתי, ואני רואה את זה כל הזמן. זה בדיוק הרעיון שמאחורי הטיפול המשפחתי בהפרעות אכילה: ההורה הוא חלק מהמנגנון המטפל, ולא מלווה. אני עובדת לא מעט עם אם אחת שמגיעה לבדה, ובהמשך, כשהאב רואה שינוי, הוא מצטרף. לפעמים הדרך הקצרה ביותר לשכנע הורה ספקן היא לא עוד ויכוח, אלא תוצאה.
שאלות נפוצות
בן הזוג שלי חושב שזו סתם דיאטה. איך אני משכנעת אותו?
במקום להתווכח על ההגדרה, הציעו לו לרשום יחד עובדות נצפות לאורך שבועיים: ארוחות משותפות, יציאות עם חברים, אימונים, שינה. אנשים שמסרבים לפרשנות לרוב מקבלים נתונים. אם הוא עדיין לא משוכנע, ביקור אחד אצל רופא המשפחה בדרך כלל מכריע את השאלה בלי שאף אחד יצטרך להודות שטעה.
אנחנו גרושים ואבא שלה לא מוכן לשתף פעולה עם הטיפול. אפשר להתקדם בלעדיו?
לטיפול תזונתי ורגשי שוטף אפשר להתקדם, וההורה המשמורן יכול לקבוע ולהגיע. יש החלטות גדולות יותר, כמו אשפוז, שבהן כשההורים אינם נשואים נדרשת הסכמת שני ההורים. כדאי לברר את זה מראש ולא ברגע הלחוץ.
מותר לנו להתווכח על זה מול הבת?
עדיף שלא. ויכוח גלוי בין ההורים על עצם קיום הבעיה נותן להפרעה בעלת ברית, כי מספיק שהורה אחד מאשר שהכול בסדר. את הוויכוח מנהלים בדלת סגורה, ואת ההחלטה מביאים לה בקול אחד.
ואם אחד מאיתנו צודק והשני באמת טועה?
בדרך כלל שניכם מדווחים נכון על מה שראיתם, פשוט ברגעים שונים. השאלה המועילה היא לא מי צודק אלא מה המחיר של כל טעות: אם מתחילים ולא היה צריך, הפסדתם כמה פגישות. אם לא מתחילים והיה צריך, הפסדתם חודשים.
מה קורה כששני ההורים כן מגיעים
אני רוצה לסיים דווקא בתמונה שאני רואה הרבה, כי היא נותנת פרופורציה. משפחות שנכנסו אליי כששני ההורים מדברים בשני קולות, ואחרי כמה חודשים אני שומעת אותם אומרים אותו דבר בלי לתאם מראש. זה משנה את הטיפול. באמת. אני רואה את זה בקצב, בשקט שחוזר לבית, ובמשהו שמשתחרר אצל הנערה עצמה.
ובינתיים, בזמן שאתם מחליטים: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. בישראל ההמתנה במסגרת הציבורית יכולה להימשך, והיא משתנה מאוד בין אזור לאזור, ולכן הרבה משפחות שאני מלווה עושות את שני הדברים במקביל — נרשמות דרך הקופה וגם מתחילות באופן פרטי. אתם לא מוותרים בזה על שום זכות, והזכויות שמגיעות לכם נשארות בדיוק כפי שהן. על העלות כתבתי בלי לטשטש, ואני תמיד מבקשת מהורים לקחת חשבונית מפורטת ולבדוק בפוליסה הפרטית או בביטוח הקולקטיבי של מקום העבודה אם יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לא בכל פוליסה יש, אבל כשיש, כמעט אף אחד לא מגיש בקשה.
אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם משפחות מכל הארץ, וזה פותר לא מעט מבעיות התיאום של שני בתים. אם אתם מתלבטים איפה להתחיל, איך בוחרים מקום טיפול יעזור לשניכם לדבר על אותם קריטריונים.
ודבר אחרון, שאני אומרת לכל זוג הורים שיושב מולי חלוק: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, וההחלטה החשובה ביותר שלכם היא לא מי צדק אלא מתי מתחילים. ההתמודדות היומיומית נעשית קלה בהרבה כששני ההורים מושכים לאותו כיוון, וגם אם אתם לא שם עדיין — אפשר להגיע לשם, ולרוב מהר יותר ממה שנדמה לכם עכשיו.
על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום:
