איך לדעת אם יש לי הפרעת אכילה – שאלות כנות לשאול את עצמך

ביום ראשון אחד, בלי הקדמה, הגיעה אליי הודעה: "יש לך איזה מבחן כזה? שאני אענה ואדע אם יש לי?" שלוש דקות אחר כך הגיעה עוד אחת: "אל תחשבי שאני דרמטית. זה סתם מציק לי."

הפסקה הזאת, "זה סתם מציק לי", היא כמעט תמיד שם. מי שכותבת אליי לא מבקשת אבחנה. היא מבקשת רשות. רשות להתייחס ברצינות למשהו שהיא כבר שמה לב אליו, גם אם הוא לא "מספיק גרוע". אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואני רוצה לתת לך כאן את מה שאני יכולה באמת לתת בלי לפגוש אותך: שאלות שמדייקות, ולא ציון.

למה "יש לי או אין לי" היא לא השאלה הנכונה

אין מבחן באינטרנט שמחליף שיחה עם איש מקצוע, ואני לא אתן לך כאן כזה. אבל חשוב יותר: השאלה "האם יש לי הפרעת אכילה" מניחה קו חד, ובפועל הקו הזה מטושטש. יש אנשים שעוד לא עומדים באבחנה ומתייסרים. יש אנשים שעומדים בה ובטוחים שזה "רגיל". הרבה פעמים מי שמתייסרת יותר היא זו שמעלה את הספק.

השאלה המועילה יותר היא זו: האם האוכל או הגוף תופסים בחיים שלי מקום גדול ממה שהתכוונתי לתת להם? אם כן, זה מספיק כדי לדבר עם מישהו, בלי קשר לשם שיינתן לזה.

כמעט כולנו מתעסקות באוכל ובגוף מדי פעם. מישהי שמתכננת ארוחה, מישהי שחושבת על איך היא נראית לפני אירוע, מישהי שמחליטה להתחיל לאכול אחרת. כל זה נורמלי, ואין בו כלום מהמצוקה שאני מתארת כאן. ההבדל הוא לא בנושא אלא בעוצמה: מתי המחשבה הופכת מכלי לשליטה, מתי היא חוזרת בלי שהזמנת אותה, ומתי היא מכתיבה לך מה לעשות עם היום שלך.

שאלות על המחשבות

תעני לעצמך בכנות, לא במה שנכון להגיד:

  • כמה מהיום שלי עסוק במחשבות על אוכל, על מה אכלתי או על איך אני נראית?
  • האם יש לי כללים נוקשים לגבי אוכל, ואני מתחרטת או מפחדת כשאני שוברת אותם?
  • האם המצב הרוח שלי תלוי בהרבה במה שקרה סביב ארוחה או במה שראיתי במראה?
  • האם אני מרגישה שהמחשבות האלה לא נכבות גם כשאני רוצה?

אם הרבה מהן נשמעות מוכרות, יש מקום לקרוא על מחשבות טורדניות על אוכל ועל אובססיה לאוכל, כי הן אחד הסימנים הכי חוזרים.

חשוב לשים לב שלא מדובר במחשבה אחת, אלא בדפוס שחוזר ומתעצם. מחשבה על אוכל אחרי יום עמוס היא רגילה. מחשבה שמלווה אותך מהבוקר עד הלילה, שמפריעה לך להתרכז בעבודה או להקשיב לשיחה, מצביעה על משהו שכדאי לבדוק.

שאלות על מה שקורה סביב האוכל

  • האם יש אוכל או סוגי אוכל שאני נמנעת מהם כי הם מפחידים אותי?
  • האם אני אוכלת אחרת כשאחרים לידי, או מסתירה איך ומה אני אוכלת?
  • האם יש מצבים שבהם האכילה מרגישה לי מחוץ לשליטה?
  • האם אחרי אוכל אני מרגישה אשמה שמלווה אותי זמן רב?
  • האם אני מנסה "לתקן" או לפצות אחרי שאכלתי?

כאן כדאי להבין בין כמה דפוסים. אם האכילה מרגישה לך מחוץ לשליטה, קראי על הפרעת אכילה התקפית ועל בולימיה נרבוזה. אם יש הגבלה והיא הולכת ומחמירה, ראי סימני אנורקסיה מוקדמים. ואם מדובר בהקפדה על אוכל "נכון" שהפכה לכלא, זו תמונה של אורתורקסיה.

זה לא אומר שאת צריכה לבחור כבר עכשיו איזה מהם שלך. הדפוסים האלה חופפים, אנשים עוברים ביניהם עם השנים, והמטרה כאן היא לא תווית אלא הבנה של מה שקורה לך.

שאלות על החיים שלך

ההפרעה מזוהה לא רק בצלחת. היא נראית בחיים:

  • האם ויתרתי על אירועים, מפגשים או חופשות בגלל אוכל או מראה?
  • האם התחלתי להתרחק מאנשים כי קשה לי לאכול איתם?
  • האם התקשורת שלי עם המשפחה או עם בן הזוג השתנתה סביב אוכל?
  • האם מישהו קרוב אמר לי שהוא דואג, ואני נבהלתי או כעסתי?

השאלה האחרונה חשובה במיוחד. כשאדם כועס על מישהו שדואג לו, לפעמים זה כי הדאגה נגעה במשהו אמיתי.

ההסתרה והוויתור הם בדרך כלל מה שמוביל אנשים אליי בסוף. לא בהכרח המשקל או הסימפטומים, אלא הרגע שבו הבינו שהחיים מצטמצמים: חבר שלא הזמינו, אירוע שלא הלכו אליו, שיחה שהחליפו כדי שלא יצטרכו לשבת למסעדה. חיים צרים יותר הם סימן ברור, גם כשאין שום סימן אחר.

שאלות על הגוף

הגוף שולח הודעות, והן קלות להתעלם מהן:

  • האם אני עייפה כל הזמן, קרה לי סחרחורות, או קר לי יותר מאחרים?
  • האם המחזור שלי השתנה או נעלם?
  • האם הפסקתי להרגיש רעב ושובע בצורה שאני מבינה?
  • האם הרופא ביקש בדיקות ואני נמנעת מהן?

חלק מהסימנים האלה נכונים גם לדברים אחרים, ולכן גם הם לא "מאבחנים". אבל כשהם מצטרפים לשאלות הקודמות, כדאי לבקש בדיקה רפואית. אפשר לקרוא איך מקבלים הפניה מרופא המשפחה.

הגוף אינו שופט, והוא גם לא תמיד מתריע בזמן. יש אנשים שמרגישים בסדר גמור עד שבדיקת דם מראה אחרת, ולכן בדיקה רפואית היא לא סימן שאת "מגזימה" אלא דרך אחראית לדעת מה המצב בלי לנחש. זה נכון במיוחד אם עברו חודשים והתחושות לא נעלמות.

לפני שממשיכים, אני רוצה להגיד משהו על הפחד. הרבה אנשים לא עונים על השאלות האלה כי הם חוששים מהתשובה. אני מבינה את זה, ואני אומרת: הפחד מהתשובה הוא לא סיבה להימנע ממנה. מה שלא נשאל נשאר בראש ומתעצם, ומה שנאמר בקול נהיה פחות מפחיד.

מה לא מעיד על הפרעת אכילה

דיאטה אחת בעבר, או תקופה שבה שמת לב יותר למה שאת אוכלת, לא הופכות אותך להפרעה. גם תחושת אשמה אחרי ארוחה כבדה מדי פעם היא נפוצה מאוד, ובעיקר בגיל ההתבגרות ואחרי החגים. מה שמבדיל הוא העוצמה, ההתמדה וההשפעה על החיים. אם המחשבות מגבילות אותך, או אם את מסתירה, זה כבר סימן שכדאי לשים לב אליו.

וחשוב לזכור: אי אפשר לזהות הפרעת אכילה לפי המראה. גברים, נשים בגיל מבוגר ואנשים שנראים "בריאים לגמרי" מתמודדים איתה, ולכן "אבל אני לא נראית חולה" אינה תשובה.

ומה אם עניתי כן על כמה מהשאלות

אז כנראה שמשהו שם. אני לא אומרת "יש לך הפרעת אכילה", כי אבחנה נעשית בשיחה, אצל איש מקצוע, אחרי שמסתכלים על כל התמונה. איך מאבחנים הפרעת אכילה מוסבר בפירוט. מה שאני כן אומרת: שאלות כמו אלה הן סיבה מספיקה לפנות. לא צריך לחכות שיהיה גרוע יותר.

אני רוצה להיות הוגנת: אני לא יכולה לדעת מכאן מה שאת מרגישה, ואני גם לא חושבת שכל מי שעונה "כן" על חמש שאלות צריכה להיבהל. אבל אני כן חושבת שהגוף והראש שלך יודעים לפעמים לפני שאת מודה בזה, ושמי שכותבת לעצמה "אולי יש לי" כבר עשתה את הצעד הקשה ביותר, שהוא להסתכל. מה שבא אחר כך הוא רק אחריות להמשיך.

והדבר החשוב ביותר: הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, ואפשר להשתפר ולהחלים. אנשים נכנסים לטיפול עם אותן שאלות בדיוק, מפוחדים, בלי תשובות ברורות, והמסע שלהם מתחיל משם.

ומה אם עניתי לא על הכול, אבל משהו מציק

תסמכי על ההרגשה הזאת, אני מדגישה: הרגשה כזאת היא מידע. לא צריך להיות "מספיק חולה" כדי לבקש עזרה. מי שעונה "לא" לרוב השאלות ועדיין שמה לב שהאוכל מעסיק אותה יותר ממה שהיא רוצה, יכולה לבוא לשיחה אחת ולברר. ולפעמים השיחה מגלה שזה לחץ שמתבטא באוכל או אכילה רגשית, ושאפשר לטפל גם בזה.

מה אפשר לעשות השבוע

אין צורך לעשות הכול ביחד. מספיק צעד אחד השבוע, והוא יכול להיות הקטן ביותר.

ועוד משהו מעשי: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. אם התור בקופה ארוך, אפשר להתחיל באופן פרטי במקביל בלי לאבד זכויות, והמשפחות שאני פוגשת עושות את זה. על הקופות ועל ההבדל בין פרטי לקופה כתבתי בנפרד. אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת אונליין עם כל הארץ, ואת יכולה לקרוא על טיפול אונליין. ואם את מממנת בעצמך, כדאי לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק אם יש לך ביטוח פרטי או קולקטיבי דרך העבודה, כי לפעמים יש שם סעיף שכמעט אף אחת לא מנצלת.

שאלות נפוצות

האם יש מבחן שיגיד לי אם יש לי הפרעת אכילה?

יש שאלונים שמשמשים אנשי מקצוע, אבל אף אחד מהם לא מחליף שיחה. הם נותנים כיוון, לא אבחנה. השאלות במאמר הזה נועדו לעזור לך להבין אם כדאי לדבר עם מישהו, לא להחליט במקומך.

מה אם אני לא רוצה שיקראו לי "חולה"?

אפשר להתחיל בלי כל תווית. בשיחה הראשונה לא מדברים על שם, מדברים על מה שקשה לך ועל מה שאת רוצה שישתנה. הרבה אנשים מגלים שההקלה שיש מי שמבין חשובה להם יותר מהשם עצמו, ושהשם בא רק אחר כך, אם בכלל, ורק כדי לבחור טיפול מתאים.

האם הגיל או המגדר משנים את התשובות?

לא. הפרעות אכילה מופיעות בכל גיל, אצל נשים וגברים כאחד, ובכל מבנה גוף. השאלות כאן רלוונטיות לכולם, גם אם הביטוי שלהן שונה מאדם לאדם ולפעמים מפתיע, למשל אצל גבר שמתעסק בשריר ולא באוכל, או אצל אישה מבוגרת שחשבה שזה "עבר לה" מזמן.

מה אם אני חוששת שמישהו קרוב אליי סובל מזה?

אפשר להתחיל מלדבר, בלי להאשים. כתבתי איך עושים את זה במדריך איך לעזור למישהו עם הפרעת אכילה. אל תחכי לאישור או להבנה מלאה, אכפתיות נשמעת גם כשאין תשובות.

ואם זה הרגע שלך

אם את קוראת את זה ברגע שקשה לך במיוחד, ער"ן זמינה ב־1201 בכל שעה ובכל יום. ואם זה פשוט הרגע שבו הבנת שמשהו שם, זה כבר צעד. אפשר לדבר איתי בלי להתחייב לכלום, בקליניקה ברמת גן או אונליין.

אישה צעירה יושבת על מדרגות בחדר מדרגות עם מחברת על הברכיים ומביטה קדימה במחשבה

עוד מידע שיכול לעניין אותך