"אכלת? שבעת? תאכלי עוד קצת, את כל כך רזה." מי שגדלה פה מכירה את הסדרה הזאת בעל פה, ובדרך כלל היא נאמרת בחיוך, עם צלחת ביד. בשביל רוב האנשים זה צחוק משפחתי. בשביל מי שמתמודדת עם הפרעת אכילה, זה אחד המשפטים שהכי קשה לשמוע ליד שולחן.
אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואני רוצה לדבר כאן על הלחץ הזה בכנות. לא כדי להאשים סבתות ואמהות, שרובן מחוברות אליו מתוך אהבה גדולה, אלא כדי להסביר למה הוא פוגע, איך אפשר לסרב בחום ובלי ריב, ומה ההבדל בינו לבין משהו אחר שדווקא כן עוזר.
תוכן העניינים
Toggleאהבה בצורת אוכל
בהרבה משפחות ישראליות, אוכל הוא השפה של הדאגה. אם אכלת, אני יכולה להירגע. אם סירבת, אולי משהו לא בסדר. סבתא ששורדת מתקופה שבה לא היה מספיק, אמא שזוכרת איך הייתה רעבה, אב שמשוכנע שמי שלא אוכלת לא בריאה: כולם מתקשרים אהבה דרך הצלחת, והם בטוחים שהם עושים טוב.
אני רוצה להיות הוגנת. אני לא חושבת שמי שמפצירה לאכול היא אדם רע, או שמישהו צריך להפסיק לבשל. ואני כן חושבת שאפשר לשמור על הדאגה ולשנות את הצורה שבה היא באה.
מה זה עושה למי שמתמודדת
מי שמתמודדת עם הפרעת אכילה שומעת בלחץ הזה כמה דברים בבת אחת, והם לא נוחים. היא שומעת שהיא לא שולטת בעצמה, שמשהו עליה לא בסדר, ושהסביבה מפקחת על הצלחת שלה. כל זה מגביר את הבושה והחרדה, ובדרך כלל גם את ההתנגדות.
ויש עוד נקודה, שלא תמיד שמים לב אליה. לחץ לאכול, וגם לחץ להפסיק לאכול, וגם הערות כמו "ירדת" או "את נראית מצוין", כולם עושים אותו דבר בסוף: הם מעבירים את תשומת הלב לגוף ולאוכל, ולא לאדם. מי שנמצאת בהחלמה צריכה שהשולחן יחזור להיות שולחן, לא זירה.
ההבדל בין לחץ לתמיכה בארוחה
חשוב לי להסביר דבר שנשמע כמו סתירה. בטיפול משפחתי כמו FBT, ההורים לפעמים כן מתעקשים על האוכל. הם מכינים את הארוחה, מבקשים לסיים אותה, ולא מוותרים. אז איך זה שונה מהלחץ שאני מתארת?
ההבדל הוא במבנה ובטון. בטיפול, ההתעקשות מתואמת עם הצוות, היא רגועה, ניטרלית ולא רגשית, ומתבצעת על ידי מי שאמונים על כך, ולא על ידי כל הקרובים בכל ארוחה. ההורה אומר "זה זמן הארוחה, וזו הצלחת שלך", ולא "למה את לא אוכלת, אכפת לי ממך". הוא לא מתווכח, לא מתחנן ולא מתרגז. התמיכה מתמקדת בלהישאר ליד, והלחץ מתמקד באוכל.
לכן כשבן משפחה אומר "אבל אני רק רוצה שתאכלי" אפשר להגיד: זה מובן, ויש לנו דרך אחרת לעזור לה. מי שרוצה לדעת מה כן אפשר לעשות יכולה לקרוא במדריך איך לעזור למישהו עם הפרעת אכילה.
מה אומרים כשמפצירים
כדי לסרב בלי להיכנס לריב, כדאי שיהיו כמה משפטים מוכנים. הם פשוטים, חמים וקצרים:
- "תודה, זה היה טעים מאוד, אני אקח אחר כך."
- "אני שבעה, ומאוד נהניתי."
- "אני מעדיפה לא עכשיו, תודה שהכנת."
- "אנחנו מסדרים את זה, אל תדאגי."
המשפט האחרון שימושי במיוחד כשהלחץ מגיע ממי שיודעת על ההפרעה. הוא מרגיע אותה, ובמקביל סוגר את הנושא.
אל תנסי לנמק. כל הסבר פותח ויכוח, ואני אומרת את זה כי ראיתי איך משפחות נתקעות בדיוק שם, ואין צורך להצדיק את מה שאת אוכלת מול מישהו שאוהב אותך. אפשר גם לחזור על אותו משפט פעם נוספת, באותו טון, ולהמשיך הלאה. חזרה רגועה עובדת הרבה יותר מהסבר משכנע.
גם שפת הגוף חשובה. חיוך קטן, קצת מגע ביד של מי שמפצירה, ואולי משהו לעשות עם הידיים, כמו לקחת כוס או לקום לעזור, מרככים את הסירוב. מי שמסרבת בפנים קפואות נשמעת כמי שנעלבת, ואז הלחץ רק גובר. מי שמסרבת בחום משדרת: זה לא נגדך, זה בשבילי. זה נשמע פשוט, אבל זו מיומנות, ואפשר להתאמן עליה גם בבית מול המראה או עם חברה שסומכים עליה.
אם הם ממשיכים
יש משפחות שלא מפסיקות. אז כדאי לפעול בשני כיוונים. ראשית, לתאם מראש עם אחד המבוגרים בשולחן שיתערב בשבילך: אחות, בן זוג או אמא. שנית, לקיים שיחה נפרדת, מחוץ לארוחה, כשכולם רגועים. אני ממליצה לא לפתוח אותה באמצע שולחן, כי אז היא נשמעת כמו האשמה. עדיף להגיד: "אני יודעת שאת רוצה שאהיה בריאה. אני צריכה שתעזרי לי בדרך שונה, ואני רוצה להסביר איך."
מי שמתקשה לנהל את השיחה לבד יכולה להביא אותה לטיפול. אפשר גם לשלב את המשפחה, כפי שכתבתי במדריך על ארוחות משפחתיות ובמדריך איך מדברים על אוכל בבית. ואם זה קורה בחגים במיוחד, ארוחות חג עם הפרעת אכילה ומה לא להגיד ליד שולחן האוכל מסבירים איך להתכונן.
חשוב להגיד גם שלא כל סירוב הוא סימן להפרעה. יש אנשים שפשוט שבעו, וזה לגיטימי לחלוטין. הכוונה כאן אינה שכל "קחי עוד" הוא בעיה, אלא שמי שמתמודדת עם הפרעת אכילה צריכה כלים כדי שהרגע הזה לא יהפוך לקרב. ועבור כולנו, זה כלל טוב: אף אחד לא צריך להצדיק מול אחרים כמה הוא אוכל.
אם את מי שמפצירה
אם את קוראת את זה כסבתא, כאמא או כדודה, ואת מזהה את עצמך, אני לא אומרת לך להפסיק לדאוג. אני אומרת להפנות את הדאגה לדרך אחרת:
- לשאול איך היא מרגישה, ולא מה היא אכלה
- להימנע מהערות על הצלחת, על הכמות ועל הגוף, גם חיוביות
- לשמור על ארוחה רגועה, בלי נאומים
- להגיד "אני כאן", ולא "תאכלי"
והדבר הכי חשוב: אם את חושדת שיש הפרעה, לא להתעמת ליד כולם. יש הבדל גדול בין "אני דואגת לך, אפשר לדבר?" לבין "למה את לא אוכלת". מי שמרגישה מוגנת מתקרבת, ומי שמרגישה מבוקרת בורחת. על האחים והאחיות, שנוטים להישכח בשולחן, כתבתי במדריך לאחים, ועל בני זוג במדריך לבני זוג.
למה זה מתחזק דווקא בחגים ובאירועים
הלחץ לאכול גדל כשיש הרבה אנשים, הרבה אוכל והרבה ציפיות. בחגים ובאירועים משפחתיים, כמו בר מצווה, חתונה או ארוחה אחרי הלוויה, אוכל הוא חלק מהטקס, ולסרב נתפס כמעט כפגיעה במארחת. מי שכבר עברה את ארוחות ראש השנה או את החגים כולם יודעת שזה השיא של השנה. ומי שלא מתכוננת, מגיעה לשולחן בלי כלים.
לכן אני ממליצה להתכונן לפני האירוע ולא בתוכו: להחליט מה תגידי, עם מי תשבי, ומה תעשי אם הלחץ מתעצם. את לא צריכה להיות מושלמת, ומספיק שיהיה לך כיוון. ואחרי האירוע, גם אם משהו הלך פחות טוב, כדאי לקרוא אחרי החגים, שמסביר איך חוזרים לשגרה בלי חשבון נפש.
מה עם ילדים
אם את אמא שמפצירה בילדים שלה לאכול, הלחץ הוא אותו לחץ. ילד שנאלץ לסיים את הצלחת לומד ללכת נגד האיתותים של הגוף שלו, ובהמשך זה יכול להפוך לבעיה. כתבתי על כך במדריך על אכילה רגשית אצל ילדים ובמדריך מתי הורה צריך לדאוג. ואם הילד באמת אוכל פחות מכפי שהיית רוצה, קראי קודם מדריך על ילדה שלא אוכלת, ובדקי אם זה שלב או משהו אחר.
הכלל הפשוט הוא שאת מחליטה מה להגיש ומתי, והילד מחליט כמה לאכול. זה פחות פשוט ממה שזה נשמע, אבל זה מונע הרבה מאבקים.
אחרי הארוחה
לפעמים הלחץ נשאר אחרי שהשולחן התפנה: בושה, כעס, או מחשבה "הייתי צריכה לסרב אחרת". זה נורמלי, ואין צורך לשפוט את עצמך. אפשר לקחת רגע, לכתוב לעצמך מה קרה, ולהחליט מה מנסים בפעם הבאה. אם הלחץ הוביל לנסיגה, נסיגה בהחלמה הוא חלק מהדרך ולא כישלון, ואפשר לקרוא איך חוזרים.
ואם זה קורה כל הזמן
אם הלחץ המשפחתי הוא חלק קבוע מהקושי, כדאי לעבוד עליו בטיפול. הפרעות אכילה ניתנות לטיפול, ואפשר להשתפר ולהחלים גם כשהסביבה קשה. הפרעת אכילה לא ממתינה בתור, ולכן אם התור בקופה ארוך, אפשר להתחיל באופן פרטי במקביל בלי לאבד זכויות. אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם כל הארץ, ואת יכולה לקרוא איך מתחילים בחמישה שלבים להתחלת טיפול ועל טיפול אונליין. ואם את מממנת בעצמך, כדאי לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק אם יש לך ביטוח פרטי או קולקטיבי דרך העבודה, כי לפעמים יש שם סעיף שכמעט אף אחת לא מנצלת.
שאלות נפוצות
איך אני מסרבת לסבתא שלי בלי לפגוע בה?
בחום, ובמשפט שמכיר בה: "תודה, זה היה מדהים, אני אקח אחר כך". היא לא צריכה הסבר ארוך, היא צריכה להרגיש שהאוכל שלה מוערך. אפשר גם להציע לעזור בהגשה או בניקיון, כדי שיהיה לה מקום להרגיש שנתת לה משהו.
האם לחץ משפחתי יכול לגרום להפרעת אכילה?
לא לבדו. הפרעות אכילה נובעות משילוב של גורמים, ולחץ סביב אוכל הוא אחד מהם אצל חלק מהאנשים. הוא יכול להחמיר הפרעה קיימת ולעכב החלמה, ולכן שווה לטפל בו.
מה לעשות כשהורים מתעקשים שאאכל במסגרת הטיפול?
זה תלוי אם ההתעקשות מתואמת עם הצוות. אם כן, ייתכן שזה חלק מהטיפול. אם היא רגשית, חוזרת בכל ארוחה ומלווה בכעס או בתחנונים, כדאי לדבר על זה עם המטפלת ולבנות דרך אחרת.
איך אני עוזרת למישהי שנמצאת בטיפול, בלי ללחוץ?
בעיקר בלהיות נוכחת ולא להסתכל על הצלחת. שאלי איך היא, הציעי לבלות יחד בלי אוכל, והימנעי מהערות על גוף או אוכל. ושאלי את הצוות מה הכי יעזור לה.
ואם קשה
אם את קוראת את זה בשעה שקשה לך במיוחד, ער"ן זמינה ב־1201 בכל שעה ובכל יום. ואם את רוצה לדבר על איך מסרבים בדרך שנוחה לך, אפשר לבוא לשיחה בלי התחייבות, בקליניקה ברמת גן או אונליין.

על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום: