טיפול באנורקסיה – מה באמת עובד, ומה שונה בין נערה למבוגרת

אישה בת שלושים ושמונה ישבה מולי בקליניקה לפני כמה חודשים ואמרה משפט שאני שומעת הרבה: "זה התחיל בכיתה י'. אני כבר לא נערה, אז כנראה שזאת פשוט אני." היא הגיעה אחרי שני ניסיונות טיפול שלא הלכו, והיא הייתה משוכנעת שהרכבת שלה יצאה מזמן.

היא טעתה. אני כותבת את המאמר הזה בשבילה, ובשביל ההורים שקוראים את זה בשתיים בלילה אחרי שהבת שלהם קמה מהשולחן בפעם השלישית השבוע.

יש לי באתר מדריך כללי על טיפול בהפרעות אכילה שמכסה את כל האבחנות יחד. כאן אני לא עושה את זה. כאן אני מדברת איתך רק על אנורקסיה נרבוזה, כי הטיפול בה בנוי אחרת מהטיפול בבולימיה או בהפרעת אכילה התקפית, ורוב הבלבול שאני פוגשת אצל מי שמחפשת תשובות נולד בדיוק שם.

מה באמת יש לנו, ומה עוד לא

אני רוצה להתחיל בכנות. אנורקסיה היא ההפרעה שהכי הרבה חוקרים בעולם עובדים עליה, ועדיין אין טיפול אחד שמנצח את כל השאר אצל מבוגרות. זה מה שהספרות מראה, וזה גם מה שאני רואה אצלי בקליניקה.

מה שכן יש לנו, ואני חושבת שזה הרבה, זה כמה גישות שנבדקו ברצינות, הנחיות קליניות בריטיות שמרכזות אותן, וידע מצטבר על מה שעוזר בלי קשר לשיטה: התחלה מוקדמת, עבודה צוותית, ומשפחה שנמצאת בפנים ולא בחוץ. ברוב המקרים האנורקסיה ניתנת לטיפול, גם כשהיא נמשכת כבר שנים.

הדבר שאני הכי רוצה שאת תיקחי מהסעיף הזה: אם מישהו מבטיח לך שיטה אחת שפותרת הכל, הוא מוכר לך משהו.

נערה ומבוגרת לא מקבלות את אותו טיפול

זה ההבדל הכי מעשי בכל המאמר הזה, והוא זה שקובע למי תתקשרי מחר בבוקר — ובאיזו שאלה תפתחי את השיחה.

אצל מתבגרת שגרה בבית, הקו הראשון הוא טיפול משפחתי מסוג FBT. אצל מבוגרת, העבודה עוברת למסגרת פרטנית: CBT-E, או גישה בשם MANTRA שפותחה בלונדון במיוחד לאנורקסיה, או ליווי קליני מובנה שנקרא SSCM. כולן קיבלו גיבוי במחקר, ואף אחת מהן לא עדיפה באופן גורף.

הטעות שאני פוגשת אצלכם הכי הרבה היא נערה בת חמש עשרה שנשלחת לפסיכולוגית לשיחות אישיות בלבד, בלי שאף אחד מדבר עם ההורים. זה מרגיש מכבד, זה נשמע מתקדם, ובגיל הזה זה בדרך כלל פשוט לא מספיק.

FBT: למה דווקא ההורים לוקחים את ההגה

ההיגיון של FBT הפוך ממה שרוב ההורים מצפים לשמוע. אומרים להם שהם לא גרמו לזה, ומיד אחר כך אומרים להם שהם הכלי המרכזי לפתרון.

בשלב הראשון ההורים לוקחים אחריות מלאה על האכילה בבית. לא כעונש ולא מתוך חוסר אמון בבת, אלא מתוך הבנה שבתקופה הזאת ההפרעה חזקה ממנה. אחר כך, כשהדברים מתייצבים, האחריות חוזרת אליה בהדרגה. בשלב השלישי מדברים על מה שנערה בגילה אמורה להתעסק בו ממילא — חברות, לימודים, עצמאות.

מה שאני אומרת להורים בפגישה הראשונה הוא שהחלק הקשה הוא לא הטכניקה. הוא הסבלנות לעמוד מול התנגדות בלי לקחת אותה אישית — וזה קשה מאוד, ולעשות את זה בשני קולות שמסכימים ביניהם. איך מדברים על אוכל בבית הופך פתאום לשאלה טכנית שצריך לתרגל, והארוחה המשפחתית הופכת לזירה הכי חשובה ביום.

ויש עוד מישהו בבית. האחים והאחיות רואים הכל ולרוב אף אחד לא שואל אותם כלום, ואני מבקשת מההורים לשים לזה לב כבר מהחודש הראשון.

למבוגרות: CBT-E, MANTRA, ומה שביניהן

CBT-E עובד על המנגנון שמחזיק את ההפרעה בהווה: הכללים הנוקשים, הבדיקות החוזרות, והקשר ההדוק מדי בין ההערכה העצמית לבין המראה. זה טיפול מובנה עם משימות בין המפגשים, והוא מתאים למי שמסתדרת עם עבודה שיטתית.

MANTRA יוצא מנקודת מוצא אחרת. הוא מתייחס לאנורקסיה כאל משהו שיש לו היגיון פנימי: צורך בשליטה, קושי עם רגשות, חשיבה מאוד מדויקת ופחות גמישה, ולפעמים גם קושי חברתי שקדם להכל — עוד לפני שהאוכל נכנס לתמונה. העבודה נעשית עם חוברת, והקצב אישי יותר.

SSCM פחות מוכר בארץ, והוא בעצם ליווי קליני איכותי וצמוד בלי מודל תיאורטי כבד. במחקרים הוא לא נופל מהאחרים, וזה אומר משהו חשוב: הקשר עם המטפלת הוא לא רקע, הוא חלק מהטיפול.

איך בוחרים? אני בודקת עם האישה שיושבת מולי מה כבר ניסתה, איך היא עובדת, וכמה כוח יש לה עכשיו למשימות בית. לפעמים הבחירה נקבעת פשוט לפי מי שזמינה באזור שלך, וגם זו תשובה לגיטימית.

למה העבודה התזונתית היא לא "בנוסף"

אני נתקלת בזה אצלי כל הזמן: מטופלת בטיפול רגשי טוב, שבועיים אחרי שבועיים, ובפועל הגוף שלה עדיין לא מקבל מה שהוא צריך. מתוך מצב כזה קשה מאוד לעשות עבודה רגשית, כי הריכוז, מצב הרוח והגמישות המחשבתית כולם נפגעים. חלק ממה שנראה כמו אופי הוא פיזיולוגיה.

לכן השיקום התזונתי הוא לא תוספת נחמדה לטיפול הנפשי. הוא התנאי שמאפשר לו לעבוד. בשבועות הראשונים נדרש גם מעקב רפואי, כי החזרה לאכילה אחרי תקופה ארוכה של מחסור היא תהליך שצריך להשגיח עליו.

בפועל אנחנו עובדות על מבנה יום קבוע, על החזרה הדרגתית של מאכלים שהפכו למפחידים, ועל הורדה של החוקים שההפרעה כתבה. ואני אומרת לך את זה בפירוש: זה לא קורס תזונה. אף אחת מהנשים שיושבות מולי לא סובלת ממחסור בידע.

איך זה נראה מבפנים, שלב אחרי שלב

אין שני תהליכים זהים, אבל יש סדר שחוזר כמעט תמיד:

  • בטיחות קודם. בדיקות דם, אק"ג, רופא שמלווה. אם התמונה הרפואית לא יציבה, שום טיפול שבועי לא יספיק, ואז עולה השאלה של מסגרת אינטנסיבית יותר.
  • ייצוב של האכילה. סדר יום, רצף, נוכחות של מישהו שמלווה את זה מקרוב. בשלב הזה אני כמעט לא נוגעת בשאלות העמוקות.
  • העבודה האמיתית. כאן נכנסים דימוי הגוף, הפרפקציוניזם, היחס לכישלון, ומה ההפרעה שירתה בחיים שלה.
  • הכנה לנסיגות. לא "אם" אלא "כש". נסיגה בדרך היא חלק מהסטטיסטיקה ולא סימן שנכשלת.

לגבי זמן אני נזהרת איתך. כתבתי בנפרד כמה זמן לוקח טיפול, והכנות היא שמדובר בחודשים ולא בשבועות. מה שאני כן יכולה להגיד: התקופה הראשונה של הטיפול מנבאת הרבה. כשיש תזוזה מוקדמת, הסיכוי טוב יותר. וזו בדיוק הסיבה שאני לא אוהבת לחכות.

המקרים שלא נכנסים לתבנית

לא כל מי שמתמודדת עם אנורקסיה נראית כמו התמונה שיש לאנשים בראש, ואת זה אני רוצה לומר במפורש.

יש אנורקסיה א-טיפית, שבה כל המאפיינים קיימים אבל המראה החיצוני לא מעורר חשד, והיא מאובחנת מאוחר הרבה יותר מכפי שצריך. יש מצבים שנמשכים שנים, ושם המטרה משתנה: קודם כל איכות חיים ויציבות, ואחר כך שאר הדברים. ויש גברים, שאצלם הדרך לאבחון ארוכה יותר כמעט תמיד.

וכמעט תמיד יש עוד משהו בחדר: חרדה שקדמה להפרעה, או דיכאון שנכנס אחריה. טיפול שמתעלם מהשכבה הזאת נתקע בשלב מסוים.

איפה מטפלים, ומה לעשות עם ההמתנה

במערכת הציבורית בישראל יש מרכזים מצוינים לאנורקסיה, ובמצבים מורכבים זאת המסגרת הנכונה. איך בוחרים מרפאה ואילו זכויות מגיעות לך כתבתי בנפרד, וגם מה משפיע על העלות בטיפול פרטי.

אבל יש דבר אחד שאני אומרת לכל משפחה שמגיעה אליי: הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. בזמן שממתינים לתשובה, הדפוסים מתבססים והבית מתעייף. לכן הרבה משפחות עושות את שני הדברים במקביל, ובצדק. פנייה פרטית לא מבטלת שום זכות בקופה, והתהליכים רצים זה לצד זה.

אני מקבלת בקליניקה ברמת גן, ועובדת גם בליווי אונליין עם מטופלות מכל הארץ. ועוד דבר שכמעט אף אחד לא עושה: בקשי תמיד חשבונית מפורטת, ובדקי בפוליסה הפרטית או בביטוח הקולקטיבי דרך העבודה אם יש סעיף של ייעוצים אמבולטוריים. לפעמים יש כיסוי ואף אחד לא מגיש.

ומה אם היא בכלל לא מוכנה ללכת לטיפול

זאת השאלה שאני מקבלת יותר מכל שאלה אחרת, ואני רוצה לענות עליה ברצינות, כי התשובה הרגילה שנותנים להורים — "חכו שהיא תהיה מוכנה" — היא אחת העצות הגרועות שיש בתחום הזה.

אני רוצה שתביני: הסירוב הוא לא עקשנות ולא חוסר בגרות. הוא חלק מהתמונה הקלינית: ההפרעה משכנעת את מי שבתוכה שאין בעיה, ושכל מי שמתערב מנסה לקחת ממנה את הדבר היחיד שמחזיק אותה. לכן אנחנו לא מחכים להסכמה מלאה. מתחילים, ובונים אותה תוך כדי.

מה שאני ממליצה להורים לעשות בשבוע הראשון זה פשוט: קבעו תור אצל רופא המשפחה, לכו גם אם היא מתנגדת, ואל תנהלו את הוויכוח סביב האוכל עצמו. ואם את זו שקוראת את זה על עצמך — את לא חייבת להיות משוכנעת כדי להיכנס לפגישה אחת. את צריכה רק להסכים לבוא ולשמוע.

בעיניי החלק הכי קשה בשלב הזה הוא לא המטופלת אלא הבית סביבה. בן או בת זוג שלא יודעים איפה לעמוד, אחים שמרגישים שקופים, והורים שמתחילים לריב ביניהם על מה נכון לעשות. על החלק הזה כתבתי בנפרד מה עוזר ומה דווקא מזיק, ואני ממליצה לך לקרוא אותו עוד לפני הפגישה הראשונה שלך.

שאלות נפוצות

איזה טיפול נחשב היעיל ביותר לאנורקסיה?

אצל מתבגרות שגרות בבית, הטיפול המשפחתי FBT הוא הקו הראשון לפי ההנחיות הקליניות. אצל מבוגרות אין שיטה אחת מנצחת, ושלוש גישות עיקריות נבדקו עם תוצאות דומות: CBT-E, MANTRA ו-SSCM.

האם אפשר לטפל באנורקסיה בלי אשפוז?

ברוב המקרים כן, בתנאי שהמצב הרפואי יציב ושיש ליווי צמוד. אשפוז נשקל כשיש סכנה רפואית, כשהמצב מידרדר למרות טיפול, או כשנדרשת מסגרת שמחזיקה את היום כולו.

כמה זמן נמשך טיפול באנורקסיה?

מדובר בדרך כלל בחודשים, לא בשבועות, והטווח רחב מאוד בין אדם לאדם. מה שידוע הוא שתזוזה בשלבים הראשונים קשורה לתוצאה טובה יותר בהמשך.

בת שלושים ומשהו, זה כבר מאוחר מדי בשבילי?

לא. גיל מבוגר יותר ומשך ארוך יותר אכן מקשים, אבל אני מלווה נשים שהחלימו אחרי שנים רבות של התמודדות. הגיל משנה את אופן הטיפול, לא את האפשרות שלו.

מה שאני אומרת לכל אחת שנכנסת אליי

אנורקסיה היא מחלה רצינית, ואני לא מתכוונת לרכך לך את זה. אבל היא גם אחת ההפרעות שלמדנו עליה הכי הרבה, ויש היום דרכים עובדות לצאת ממנה. האישה בת השלושים ושמונה שפתחתי בה את המאמר נמצאת היום במקום אחר לגמרי, והיא עצמה לא הייתה מאמינה לי לו אמרתי לה את זה בפגישה הראשונה שלנו.

אם משהו אצלך בבית השתנה ואת לא בטוחה מה זה, אין צורך לחכות לאבחנה כדי לדבר. הפגישה הראשונה היא בעיקר היכרות, בלי התחייבות ובלי שיפוט, ואם את רוצה לשאול משהו לפני, צרי איתי קשר.

אישה צעירה יושבת בשיחה עם דיאטנית קלינית בקליניקה מוארת באור יום, שתיהן קשובות

עוד מידע שיכול לעניין אותך