אבא אחד התקשר אליי וסיפר, בטון של מי שמתנצל מראש, שהבן שלו בן חמש־עשרה "פשוט ממושמע מאוד". הוא מתאמן בכל יום, אוכל "נקי", כותב לעצמו רשימות, ומאז שהחל השנה ללמוד הפסיק לשבת איתם לארוחת ערב. "אנחנו אפילו שמחים", הוא אמר, "כל החברים שלו אוכלים זבל". ואחרי רגע של שתיקה: "אבל משהו לא נראה לי".
המשפט האחרון הזה, "משהו לא נראה לי", הוא התחלה של כמעט כל שיחה שמסתיימת בטיפול. הוא נאמר לעיתים קרובות מדי באיחור, ולפעמים אחרי שנים, כשמדובר בבנים. אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואני רוצה לכתוב כאן לאבות ולאמהות, ולבנים שקוראים בעצמם, על אנורקסיה אצל בנים ונערים ועל הסיבות שבגללן כל כך קל לפספס אותה.
תוכן העניינים
Toggleלמה כמעט אף אחד לא חושב על זה כשמדובר בבן
התמונה הציבורית של אנורקסיה היא נערה. זה מה שרואים בסרטים, בכתבות ובחומרים של בתי הספר, וכך גם הוכשרו הרבה אנשי מקצוע, ולכן כשבן מפסיק לאכול או משתנה, ההסבר הראשון שכולם מחפשים הוא אחר: שלב, מבחנים, תקופה קשה, אימונים. אנחנו מחפשים את מה שמוכר. מה שלא מוכר פשוט לא נראה.
יש גם מחסום פנימי. בן שמתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר בקשר לאוכל וגוף חושש שיגידו עליו שהוא "כמו בת". הבושה הזאת גורמת לו להסתיר, ולהסתיר הוא כבר בכלל מצליח, כי הוא נמצא בסביבה שמהללת משמעת, בריאות וגוף חזק. אנורקסיה אצל בנים פוגשת תרבות שמחמיאה לה.
איך זה נראה אצל בנים
אני רוצה להיות זהירה, כי הפרעות אכילה לא נראות אותו דבר אצל כולם, ואין "אנורקסיה גברית" אחת. אבל יש כמה דברים שחוזרים. בנים מתארים לעיתים קרובות שאיפה לגוף "חזק", "חתוך" או "מוגדר", ולא לדקיקות. הם מדברים על כושר, על ספורט, על תזונה נכונה ועל חלבון. ההגבלה מתחפשת למשהו שמחמיאים עליו.
בנוסף, הרבה בנים מעורבים בענפי ספורט שבהם הגוף נמדד: ריצה, שחייה, קרב מגע, כדורסל, רכיבה על אופניים וריקוד. אני לא אומרת שהענפים האלה גורמים להפרעה, אבל הם מקום שבו מחשבות על אוכל וגוף מקבלות הצדקה ופרגון מהמאמן ומהחברים. מי שרוצה להבין את הקשר בין ספורט להפרעות אכילה יכולה לקרוא על RED-S, חוסר זמינות אנרגיה בספורט, ועל הפרעות אכילה אצל ספורטאיות, כי רבים מהעקרונות נכונים גם לבנים.
חלק מהבנים מגיעים דרך תחושה אחרת: דאגה לבריאות אחרי שהוזהרו מהרופא או שמעו משהו בבית. ואחרים דרך רשתות חברתיות, שמלאות בגופים "אידיאליים" ובהבטחות. וכשהמוקד הוא שריר ולא רזון, אפשר לקרוא על ביגורקסיה ודיסמורפיה שרירית, שהיא הפרעה קרובה אבל נפרדת.
הסימנים שכדאי לשים לב אליהם
הסימנים הכי מועילים הם התנהגותיים, ולא נוגעים במספרים או במה שנראה בגוף. אצל בנים אלה בדרך כלל:
- כללים נוקשים לגבי אוכל שמתרחבים עם הזמן, ו"מזונות אסורים" שהולכים ומתרבים
- נסיגה מארוחות משפחתיות או חברתיות, ותירוצים כמו "כבר אכלתי" או "אוכל אחר כך"
- אימון שלא נעצר גם כשהוא עייף, חולה או פצוע, ופאניקה כשצריך לדלג עליו
- עצבנות, שינוי במצב הרוח או התרחקות מחברים
- התעסקות מתמדת בהרכב המזון, בקריאת תוויות וברשימות
- עצירה בגדילה או ירידה בכוחות, לצד הצהרות שהוא "בריא מתמיד"
אף אחד מהם לא מוכיח לבדו. אבל כשמה שנראה כמו משמעת הופך לנוקשות, וכשהיא מגבילה את החיים, כדאי לשים לב. ועל מה ההבדל בין דאגה לבריאות לבין הפרעה כתבתי במדריך על אורתורקסיה.
מה קורה בבית ובסביבה
הרבה מהאמהות שאני פוגשת מספרות שהסימנים התחילו בשקט. קודם בא "אני מקפיד על בריאות", אחר כך הפסקה מוחלטת של דברים שהיו אהובים, אחר כך חרדה סביב ארוחות. בבנים זה קורה בדרך כלל בלי סצנות. אין צעקות ואין דמעות, ויש רק הצטמצמות איטית של מה שהוא מרשה לעצמו. ולכן קל לפספס, וקל לפרש כרצינות.
אני לא יכולה להבטיח שכל בן שמקפיד על תזונה חולה, וחשוב להגיד את זה. הרבה בני נוער אוכלים "בריא" ושומרים על גוף חזק בלי שום בעיה. מה שמבדיל הוא הנוקשות, החרדה וההשפעה על החיים. אם הוא יכול לאכול פיצה עם חברים ולהמשיך בערב כרגיל, זה שונה מאוד ממי שמסרב ולא יכול לנמק.
איך המערכת מפספסת
אנשים שמסביב לבן נוטים לראות מה שהם רוצים לראות, וכך גם אנחנו כהורים. מאמן מחמיא למי שמתמיד. רופא ילדים שבודק גובה ומשקל לא תמיד שם לב לדפוס אכילה. מחנכת רואה תלמיד מצטיין שמתנהג יפה ולא מרגישה שיש משהו. ובבית, הורים שמרגישים שהם צריכים לקבל תשובה מהירה נרתעים מלהאשים את הילד.
זה לא כישלון של אף אחד. זה אומר שצריך לשאול ישירות. ולפעמים צריך לשאול יותר מפעם אחת, כי הפעם הראשונה תיענה ב"הכול בסדר". כשהורה אומר "אני מרגיש שמשהו קורה, ואני כאן", אפילו אם אין תשובה, מישהו יודע שהדלת פתוחה. יש מדריך כללי על הפרעת אכילה אצל ילד, איך מזהים ומה עושים שחלק ממנו נוגע גם לנערים.
מה את יכולה לעשות, אם את אמא של בן
אני כותבת כאן בלשון נקבה כי בדרך כלל זו האמא שמתקשרת, אבל כל מה שכתוב כאן נכון גם לאבא ולכל מי שמגדל נער. אם אתה אבא, אתה חשוב בדיוק באותה מידה, ובנים רבים מדברים בקלות רבה יותר עם האבא.
הדבר הראשון הוא לא לחכות. אם את מרגישה שמשהו קורה, כדאי לברר גם אם את לא בטוחה. את לא צריכה הוכחה, ואת לא צריכה שהוא יסכים שיש בעיה. ההרגשה שלך היא כבר סיבה מספיק טובה לפעול. הדבר השני הוא לדבר מתוך דאגה, ולא מתוך האשמה: "שמתי לב שאתה פחות אוכל איתנו, ואני חושבת עליך" עובד הרבה יותר טוב מ"למה אתה לא אוכל". את לא צריכה לקבל תשובה באותו רגע, ומספיק שהוא ידע שיש מי שמסתכלת בו ורואה.
הדבר השלישי הוא לפנות לרופא, ולבקש הערכה רפואית עם תיאור ברור של מה שאת רואה. ואם הרופא אומר "זה שלב", אל תחששי לבקש חוות דעת נוספת. את מכירה את הבן שלך הכי טוב, ואני אומרת את זה מניסיון של שנים: הורים שמתעקשים לברר, כמעט אף פעם לא מתחרטים.
אני ממליצה גם להימנע מהערות על הגוף, גם חיוביות, כמו "אתה נראה מצוין". במקום זאת, שימי לב לכוח, לאנרגיה ולמצב הרוח. ועוד משהו: אל תתווכחי על אוכל מול הבן. הוויכוח הזה מפסיד תמיד. על מה כן לדבר ועל מה לא כתבתי במדריך איך מדברים על אוכל בבית, ועל מה מתאים לומר במדריך איך לעזור למישהו עם הפרעת אכילה. ואם אחיו או אחותו מרגישים שהכול סובב סביבו, יש כאן גם מדריך לאחים.
אם את בן ואת קוראת את זה
אם אתה בן, ואתה קורא את זה בעצמך, אני רוצה להגיד לך משהו ישר: אין לך מה להתבייש. הרבה בנים חושבים שהם היחידים, ושאם יספרו, יחשבו שהם לא "גברים". זה לא נכון. הפרעת אכילה היא מחלה, לא תכונה של מגדר ולא חולשה, ואפשר לדבר עליה עם מישהו שאתה סומך עליו. זה יכול להיות הורה, מאמן, יועצת בית ספר או רופא. מספיק משפט אחד: "אני חושב שיש לי בעיה עם אוכל". ממנו אפשר להמשיך.
איך מטפלים
אנורקסיה אצל בנים ניתנת לטיפול, ואפשר להחלים ממנה. בגיל ההתבגרות הטיפול שנחקר הכי הרבה הוא טיפול משפחתי FBT, שבו ההורים הם חלק מרכזי מהעבודה, והוא מתאים לבנים כמו לבנות. ברוב המקרים הטיפול כולל ליווי רפואי, תזונתי ונפשי, ועל החלוקה ביניהם אפשר לקרוא במי עושה מה בצוות הטיפולי.
מבחינה תזונתית הטיפול לא מתחיל בתפריט אלא בסדר ויציבות, ובשיקום תזונתי שמחזיר את הגוף למקום שבו הוא יכול לצמוח ולתפקד. בנים מתבגרים צריכים בדרך כלל יותר, לא פחות, ומי שמגבילה עלולה לפגוע בגדילה. לכן כדאי שיהיה מי שמלווה את זה מקצועית.
ואם הבן מסרב לטיפול, זה לא סוף הדרך. תוכלו לקרוא במדריך על נערה שמסרבת לטיפול, שרוב מה שנכתב בו נכון גם לנער.
בנים ובושה
כשבן חושש שיגידו עליו משהו, כדאי להגיד לו ישר: זה לא עניין של בנות. הפרעת אכילה היא מחלה, לא תכונה של מגדר ולא חולשה. מי שחשב שזה "לא מאיתנו" פשוט לא ידע שמהמחלה סובלים גברים רבים, מכל הגילים, ושעליהם לא כותבים מספיק. כתבתי על כך במדריך על הפרעות אכילה אצל גברים.
אני לא חושבת שאפשר להפחית בושה בלי לדבר עליה בקול. לכן אני אומרת לבנים ולהורים שלהם בעצם אותו דבר: אין כאן מה להסתיר, ויש הרבה מה לעשות.
איך מתחילים, ומה כדאי לדעת
הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. אם התור בקופה ארוך, אפשר להתחיל באופן פרטי במקביל בלי לאבד אף זכות. על ההבדלים כתבתי במדריך הקופות, ועל התהליך בחמישה שלבים להתחלת טיפול. אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם כל הארץ. ואם אתם מממנים בעצמכם, כדאי לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק אם יש ביטוח פרטי או קולקטיבי דרך העבודה, כי לפעמים יש שם סעיף שכמעט אף אחד לא מנצל.
שאלות נפוצות
האם אנורקסיה אצל בנים שונה מאנורקסיה אצל בנות?
בעיקרה היא אותה הפרעה, עם אותו קושי בסיסי באכילה ובתפיסה של הגוף. ההבדלים הם בביטוי: בנים מדברים יותר על כוח, כושר ו"בריאות", ופחות על רזון. בגלל זה היא נראית אחרת מבחוץ, ולכן מפספסים אותה.
האם הבן שלי יכול להיות בסיכון אם הוא ספורטאי?
ספורט לא גורם להפרעה, אבל בענפים מסוימים יש יותר מקום לחשוב על אוכל וגוף. שווה לשים לב אם הוא מגזים באימונים, אוכל פחות מהצורך או מגיב בפאניקה כשמדלגים על אימון. אפשר לדבר עם המאמן ולהסביר שאתם דואגים.
מה אם הוא אומר שהוא בסדר?
לרוב זה מה שהוא יגיד, וזה לא אומר שאין בעיה. הפרעת אכילה כוללת הכחשה, ולפעמים הוא באמת לא רואה. אם הדאגה נשארת, כדאי לפנות להערכה גם בלי הסכמה מלאה שלו.
האם אפשר להחלים?
כן, ואפשר להשתפר גם אחרי תקופה ארוכה. ככל שמתחילים מוקדם יותר, זה נוטה להיות קל יותר, אבל אף פעם לא מאוחר מדי.
ואם עכשיו קשה
אם יש מצוקה חריפה, ער"ן זמינה ב־1201 בכל שעה ובכל יום. ואם אתם רק רוצים לברר, אפשר לדבר איתי בלי להתחייב, בקליניקה ברמת גן או אונליין. לפעמים די בשיחה אחת כדי להבין אם "משהו לא נראה לי" הוא סיבה לפעול.

על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום: