אישה בשנות השלושים שלה אמרה לי בשיחה הראשונה משפט שהפתיע אותה עצמה כשיצא לה מהפה: "אני לא רוצה לרזות, ולא מפחדת להשמין. אני פשוט לא מצליחה לבלוע דברים." היא חיכתה שאגיד לה שהיא טועה במקום, שהיא כנראה בכל זאת רוצה לרזות, כמו שכל מי שהיא פגשה עד אז אמר לה. אני אמרתי לה שאני מאמינה לה.
יש הפרעה כזאת, והיא נקראת ARFID, ראשי תיבות של שם ארוך באנגלית שמתורגם בדרך כלל להפרעת אכילה נמנעת־מגבילה. אני יערה סיטבון, דיאטנית קלינית שמטפלת בהפרעות אכילה, ואני כותבת על זה כי כמעט כולם מכירים רק אנורקסיה ובולימיה, ולכן מי שמתמודדת עם ARFID מרגישה לעיתים קרובות שהיא לא שייכת לשום תמונה שמכירים.
תוכן העניינים
Toggleמה זה ARFID
על פי ההגדרות המקובלות באבחון הפסיכיאטרי, ARFID היא צורה של אכילה שמצומצמת או נמנעת, שאינה מונעת מרצון לשנות משקל או גוף, ואינה מוסברת במחלה גופנית או בנוהג תרבותי. מדריך הפסיכיאטריה של ג'ונס הופקינס מתאר את זה כך, ומציין שכדי לדבר על ARFID צריך שהאכילה תוביל לפחות לאחד מהדברים האלה: ירידה משמעותית במשקל או אי־עלייה כשצריך לגדול, חוסר תזונתי, תלות בתוספי תזונה או באכילה דרך צינור, או פגיעה ממשית בחיים החברתיים ובתפקוד.
הנקודה המרכזית היא "לא קשור לגוף". במחלות כמו אנורקסיה נרבוזה יש פחד מהשמנה או עיסוק בצורת הגוף. ב־ARFID אין. הסיבה לכך שמישהו אוכל מעט או מצומצם היא אחרת לגמרי, ולכן גם הטיפול שונה.
שלוש דרכים שבהן זה קורה
המדריך שהזכרתי מונה כמה סיבות נפוצות לצריכה מועטה, ואני מארגנת אותן לשלוש תמונות שכדאי להכיר. הן לא סותרות, ולפעמים אדם אחד חי בכמה מהן ביחד.
הדרך הראשונה היא פחד. מישהו נחנק פעם, או חווה אלרגיה שהפחידה אותו, ומאז הגוף מזהה אוכל כסכנה. הפחד הזה לא תלוי בהיגיון. הוא יכול להיות מופנה לסוגי אוכל מסוימים, למרקמים או לאכילה בכלל, והוא משאיר את האדם עם רשימה קטנה מאוד של דברים שהוא מרגיש בטוח לאכול.
הדרך השנייה היא חוסר עניין. יש אנשים שפשוט אינם מרגישים רעב בצורה שאחרים מתארים, ושהאוכל לא מעניין אותם. הם שוכחים לאכול, האוכל נראה להם מטלה, והם נשבעים שהם לא מתכוונים להגביל. אצלם החוסר הוא של דחף, לא של רצון.
והדרך השלישית היא רגישות חושית: איך האוכל נראה, מרגיש בפה או מריח. מרקם מסוים שגורם גועל, טעם שמרגיש בלתי נסבל, צבע או ריח שלא ניתן לשאת. הרגישות הזאת אמיתית, גם אם מבחוץ היא נראית כמו גחמה.
איך זה שונה מבררנות רגילה
הרבה ילדים בררנים, וזה שלב מוכר. מתי זה מפסיק להיות שלב? כתבתי על כך במדריך על ילדה שלא אוכלת ובמדריך מתי הורה צריך לדאוג, והמסקנה בקצרה: בררנות רגילה לא פוגעת בגדילה, בתזונה ובחיים, והיא ניתנת לעבודה. ARFID כן פוגעת. הילד לא עולה, לא מסוגל לאכול מחוץ לבית, מתרחק מחברים בגלל ארוחות, או שיש בעיה תזונתית שמישהו כבר זיהה.
הבדל נוסף הוא בעוצמה של הדחייה, ועל ילדים בכלל כתבתי בהפרעת אכילה אצל ילד. ילד בררן יכול להתפתות, להתרגל או לוותר, וילד עם ARFID מגיב בפאניקה אמיתית. מי שרואה את זה, כמו הורה שמנסה "לפתות" ללא הצלחה, מרגישה לעיתים קרובות חוסר אונים. אני רוצה להגיד לך: זה לא כישלון הורי.
מה זה עושה לגוף ולחיים
בגלל שהאכילה מצומצמת, הגוף לא מקבל מספיק, ובהתאם מופיעים עייפות, חולשה, פגיעה בגדילה אצל ילדים ובמצב הרוח. כשמדובר בחוסרים תזונתיים, יש צורך בליווי רפואי ותזונתי, והדרך היא שיקום תזונתי הדרגתי שמחזיר את הגוף לתפקוד.
ויש גם חלק חברתי שפחות מדברים עליו. ילד או מבוגר עם ARFID נמנע מימי הולדת, ממסעדות, מחדר אוכל ומטיולים. מי שהיא מבוגרת מרגישה לפעמים שהיא "מוזרה", ומפחדת ממה שיגידו. הבושה הזאת חשובה לא פחות מהגוף, והיא מקשה לבקש עזרה.
למה קל לפספס, ולמי מגיעים
בגלל שאין עיסוק בגוף, ARFID אינה נראית, ואין לבלבל אותה עם אובססיה לאוכל או עם אורתורקסיה, שהן תמונות אחרות. היא גם לא כמו הדפוס שמתואר בההבדל בין אנורקסיה לבולימיה. היא כמו מה שהתרבות מכנה "הפרעת אכילה", ולכן גם הורים וגם אנשי מקצוע לפעמים לא חושבים עליה. מישהו אומר "הוא פשוט לא אוהב אוכל", ומשאירים. אצל מבוגרים זה נתפס כטעם אישי או כרגישות. אני לא חושבת שזו אשמה של אף אחד, אבל זו סיבה לשאול.
אני לא אומרת כאן מי נוטה לקבל אותה, כי אין לי נתונים מאומתים שאפשר להסתמך עליהם, ואני לא אוהבת לנחש. מה שאני יכולה להגיד הוא שהמונח לא שייך לגיל אחד או למגדר אחד, ושמה שחשוב הוא התמונה: אכילה מצומצמת שלא קשורה לגוף ושפוגעת בחיים או בגוף.
אני רוצה להוסיף משהו שאני חושבת שחשוב. מי שחיה עם ARFID מרגישה לעיתים קרובות שהיא צריכה להסביר את עצמה כל הזמן, ושהאנשים סביבה לא מבינים למה היא לא "פשוט" אוכלת. אני לא חושבת שצריך להסביר את זה שוב ושוב. אני חושבת שצריך להאמין: מה שמתואר פה הוא אמיתי, הפחד אמיתי, והרגישות אמיתית. ההכרה הזאת היא לעיתים קרובות החלק הראשון והאנושי והחשוב ביותר בטיפול, ואחריה הכול נעשה אפשרי יותר.
איך מטפלים
ARFID ניתנת לטיפול. אפשר להשתפר, ואפשר להרחיב את מה שאוכלים ואת הביטחון באוכל. הטיפול מותאם לסיבה: מי שהפחד הוא העניין שלה עובדת על הפחד, מי שחוסר העניין עובדת על בניית דחף וסדר, ומי שהרגישות החושית עובדת על חשיפה הדרגתית ועדינה.
משהו חשוב: אין כאן כוח. אי אפשר להכריח או ללחוץ, ומי שמנסה בדרך כלל מחמירה את הפחד, והאדם נסגר עוד יותר. ההתקדמות מגיעה מהסכמה ומביטחון, לא מכפייה, וזה נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. הטיפול בנוי על צעדים קטנים שהאדם בוחר ומסכים להם, ובקצב שלו. צוות טיפולי מתאים מורכב לרוב מרופא, מדיאטנית קלינית ומטפל נפשי, ועל החלוקה ביניהם כתבתי במי עושה מה בצוות הטיפולי.
הדיאטנית היא לעיתים קרובות אחת הראשונות שמבחינות, כי היא רואה את הדפוס בפועל ואת מה שחסר. אפשר להגיע אלייה כבר בשלב הראשון, וגם בלי אבחנה, ורשימת שאלות לשיחת היכרות יכולה לעזור לך לבחור. על פגישה ראשונה אצל דיאטנית כתבתי כדי שתדעי למה לצפות.
כשמסתכלים על הדרך הזאת בפרספקטיבה, רואים שהיא איטית, וזה בסדר. מי שהתחילה מרשימה של חמישה מאכלים והוסיפה אחד אחרי חצי שנה, עשתה צעד אמיתי. אני משתדלת לעזור לאנשים לראות את זה, כי הנטייה היא להשוות לאחרים ולהרגיש מאחור, ולא לראות את מה שכבר זז.
מה כדאי לא לעשות
אם יש לך קרוב עם ARFID, ואת רוצה לעזור, איך עוזרים למישהו עם הפרעת אכילה מפרט את העקרונות, ויש כמה דברים שכדאי להימנע מהם, והם כמעט תמיד באים מרצון טוב. אל תכריחי לאכול, אל תנסי "לפתות" בפרסים ועונשים, אל תגידי "זה רק אוכל", אל תשווי לאחים או לחברים. הרגע שבו אדם אוכל תחת לחץ מחזק את האסוציאציה שאוכל הוא איום.
במקום זה, שמרי על ארוחה רגועה, הציעי בלי לדרוש, וחגגי כל צעד, גם הקטן ביותר. אם יש הרבה מתח בשולחן, כדאי לקרוא את מדריך איך מדברים על אוכל בבית ואת מדריך על ארוחות משפחתיות. ואם את מי שמתמודדת בעצמה, מזונות מפחידים מסביר איך מחזירים מאכלים בדרך עדינה.
מתי לפנות
כדאי לפנות כשיש ירידה במשקל או עצירה בגדילה, חוסר תזונתי, תלות בתוספים, עייפות מתמשכת, או כשהאכילה מגבילה את החיים החברתיים. ואם יש חשש מחנק או קושי בבליעה, יש לפנות לרופא מיד. הערכה רפואית היא תמיד הצעד הראשון, איך מאבחנים הפרעת אכילה מסביר איך זה מתנהל, ועל איך מקבלים הפניה מרופא המשפחה כתבתי בנפרד.
הפרעת אכילה לא ממתינה בתור. אם התור בקופה ארוך, אפשר להתחיל באופן פרטי במקביל בלי לאבד אף זכות, וכתבתי על כך במדריך הקופות ובטיפול פרטי מול קופה. אני מקבלת בקליניקה ברמת גן ועובדת גם אונליין עם כל הארץ, ועל טיפול אונליין אפשר לקרוא בנפרד. ואם את מממנת בעצמך, כדאי לבקש חשבונית מפורטת ולבדוק אם יש ביטוח פרטי או קולקטיבי דרך העבודה, כי לפעמים יש שם סעיף שכמעט אף אחת לא מנצלת.
שאלות נפוצות
האם ARFID היא סוג של אנורקסיה?
לא. באנורקסיה יש עיסוק בגוף ובפחד מהשמנה, וב־ARFID אין. ההגדרה המקובלת מדגישה שהאכילה המצומצמת אינה מונעת משינוי במשקל או מדימוי גוף. לכן גם הטיפול שונה.
האם מבוגרים יכולים לסבול מ־ARFID?
המונח עצמו לא מוגבל לגיל, וחשוב לפנות להערכה אצל איש מקצוע. אם את מרגישה שהאכילה שלך מצומצמת מאוד מסיבות של פחד, חוסר עניין או רגישות, אפשר לדבר על זה, גם אם את מבוגרת.
מה ההבדל בין ARFID לבררנות?
בררנות רגילה לא פוגעת בגדילה, בתזונה או בחיים, ואילו ARFID פוגעת באחד מהם. אצל ילד עם ARFID יש לעיתים קרובות גם פאניקה אמיתית מול אוכל מסוים, ולא רק סירוב.
האם אפשר להחלים מ־ARFID?
אפשר להשתפר ולהרחיב את מה שאוכלים ואת הביטחון באוכל. הטיפול הדרגתי ומותאם לסיבה, והוא לא נעשה בכוח.
ואם זה מרגיש לך כמו התיאור שלך
אם את קוראת את זה ומזהה את עצמך, או את הילד שלך, זה כבר צעד חשוב. אפשר לדבר איתי בלי להתחייב, בקליניקה ברמת גן או אונליין. ואם יש מצוקה חריפה, ער"ן זמינה ב־1201 בכל שעה ובכל יום.

על הכותבת
יערה סיטבון היא תזונאית-דיאטנית קלינית, מוסמכת על ידי משרד הבריאות, המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה, בתזונת ספורט ובתזונת בני נוער. את כל התכנים באתר היא כותבת בעצמה, מתוך העבודה היומיומית בקליניקה.
- תעודת תזונאי-דיאטן, משרד הבריאות (חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008)
- B.Sc. במדעי התזונה · M.A.N. במדעי הספורט, המכללה האקדמית בוינגייט
- חברה ב-האגודה הישראלית להפרעות אכילה (IAED)
- קליניקה פרטית ברמת גן · טיפול פרונטלי ומקוון בכל הארץ
מקורות והנחיות מקצועיות
התכנים באתר מבוססים על הניסיון הקליני שלי ועל הנחיות הגופים המקצועיים המובילים בתחום: